מחשבות על ספרי שואה (2)

ברשומה זו אני מתייחסת לספרים הבאים :

בלייער, רבקה. בת חמש עשרה הייתי... בגיהנום הנאצי. בני-ברק, תשס"ג.

גוטמן, דוד. הדרך הביתה. 2011

לוי, פרימו. הזהו אדם?. תל-אביב: עם עובד, 1988

לוי, פרימו. השוקעים והניצולים. תל-אביב: עם עובד, 1997

מאראי. שאנדור. זיכרונות מהונגריה : 1944 - 1948. ירושלים : כתר, 2012

כשאני חושבת על ספרי שואה שקראתי , אני נזכרת בביוגרפיה של רבקה בלייער : בת חמש עשרה הייתי בגיהנום הנאצי.

אני נזכרת במיוחד בקטע בו היא מתארת את חיי היהודים לאחר שגורשו מהעיירה איבראן בהונגריה, תחילה לעיר נירג'האזה ואחר כך בחווה לגידול טבק, לפני שהעלו אותם על הרכבות לאושוויץ.

בחווה לא היה להם מה לאכול והם נאלצו למכור את רכושם לאיכרים תמורת כיכר לחם.

היא סיפרה על בנות חסרות מזל, שלא מצאו שידוך, שחסכו בעמל רב עבור נדוניה, נאלצות למכור פריטים בעלי ערך תמורת מעט מזון :

חיינו בשימפוסטה בעוני ובמחסור, עסוקים כל היום במאבק להשגת מזון מינימלי לקיומנו. תושבי החווה ממש עשקו אותנו. הם התעשרו מיום ליום. רכוש תושבי הגטו עבר לרשותם בהדרגה. רכוש שנאסף בעמל רב משך שנים ארוכות, על ידי בנות בוגרות שהזדקנו ללא שזכו להנשא , בגלל צרת הנדוניה. בתקופה ההיא שלטו ברמה תביעות נוקשות לתשלום סכומי כסף גבוהים לנשואי הבנות. הורים רבים לא יכלו לעמוד בכך, בגלל תנאי הקיום הקשים והפרנסה המצומצמת. בנות אלו נאלצו למכור כעת עבור פת לחם, כל מה שאספו בשנות הציפייה לנשואיהן, עבודות יד יקרות עשויות מבד דמשק משובח. בנות הגויים קיבלו כל מה שנותר עדיין ברשותנו: מפות נהדרות עם עבודת תחרה סביב השוליים...סדינים, ציפות, כסף, תכשיטי זהב וכלי כסף, הכל – עבור מעט לחם להחיות את נפשנו...החפצים היקרים ביותר, היפים ביותר – איבדו את ערכם בגטו, רק מצרכי מזון היו יקרים. (עמ' 95).

למרות כל מה שעברה, המחברת לא איבדה את אמונתה, ושילבה מושגים דתיים בכתיבת הספר. היא הסבירה במושגים דתיים את ההישרדות באושוויץ :

רק אדם שהקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו חנן לחיים מסיבות הנעלמות מאיתנו, רק הוא זכה להשתחרר ממחנות המוות!. הדבר הוכח ואומת בשתי דרכים: חלק אחד נלחם ונאבק על חייו, ניסה להנצל בכל דרך אפשרית, עבר באש ובמים, תחילה באושויץ ולאחר מכן במחנות העבודה ולדאבון הלב לא נשאר בחיים. החלק השני לא יזם או פעל פעולות מיוחדות כדי להינצל, ובכל זאת בחסדי שמים שב הביתה מתופת הגיהנום. (עמ' 148 – 149).

לפרימו לוי היה הסבר שונה להישרדות באושוויץ:

במחנה היו שני סוגים של אנשים : הניצולים והנידונים למוות והניצולים הם אסירים שהצליחו להגיע למנת מזון מוגדלת בגלל איזו זכות יתר שהיתה להם.

בספרו השוקעים והניצולים הוא כתב שהאסירים בעלי זכויות היתר היו מיעוט באוכלוסיית המחנות אבל הם מייצגים רוב גדול בין השורדים . מנת המזון שהאסירים קיבלו לא היתה מספקת ובתוך שניים שלושה חודשים הגיע מוות מרעב או מוות כתוצאה ממחלות שהרעב גרמן. רק בתוספת של מזון אפשר היה למנוע מוות, אבל כדי להשיגה דרושה היתה זכות יתר, גדולה או קטנה. (עמ' 30)

בספר הזהו אדם הוא מסביר את הישרדותם של כמה מאות אנשים מהמשלוחים הראשונים:

בשנת 1944 שרדו באושויץ רק מעטים מן העצירים היהודים הותיקים. מן האסירים שמספריהם היו קטנים מ- 150,000 שרדו אך מאות אחדות. אף אחד מהם לא היה אסיר פשוט שעבד בקומנדו רגיל וחי רק ממנת המזון הרגילה של המחנה. שרדו בדרך כלל רופאים, חייטים, סנדלרים, מוסיקאים, טבחים, צעירים שמשכו הומוסקסואלים, ידידיו של איזה ראש ונוגש מן המחנה או בני עירו או כפרו.

שרדו גם אנשים אכזריים במיוחד, חזקים ולא אנושיים שקיבלו תפקידים (קאפו) והיו גם כאלה שלא היו בעלי תפקידים אך הצליחו להשיג באמצעות עורמתם עמדות כוח. (עמ' 94-95).

רבקה בלייער מתארת בספרה דמות של אשה גדולת מיימדים, קאפו ששמה רוז'י, שהיתה ראש הצריף. היא קיבלה את הבנות שהגיעו במשלוח מהונגריה בשטף של קללות ואמירות אכזריות  (עמ' 152).

כקאפו נהנתה מזכויות יתר (עמ' 159) וכדי לשמור עליהן התמידה באכזריותה:

אחת הפינות בצריף הופרדה על ידי מחיצה מהשטח הכללי. היה זה חדרה המאולתר של רוזי. את בגדיה אחסנה בארון עשוי לוחות עץ. בערבים הכינה לעצמה לחם קלוי עם מרגרינה. הריח המגרה התפשט בחלל הצריף והגביר את רעבוננו התמידי.

לרוז'י היה אופי הפכפך, עד כי היה מסוכן להיות בקירבתה. פעם סיפרה שהגרמנים תפסו אותה על גבול פולין-סלובקיה וכבר חמש שנים היא כאן במחנות אושויץ ובירקנאו. הפלא הוא שהיא עדיין חיה וכלל לא מפליא שנהפכה למפלצת.

בעמ' 175 כתבה עליה:

היא כבר הזדהתה לגמרי עם המפלצות הנאציות. במקרים רבים ביצעה את תפקידיה אפילו מעבר לנדרש, תמורת כך קיבלה את הזכות לחיות.

הסופרת ,כפי שכבר הזכרתי מקודם, דבקה באמונתה בבורא עולם ובספרה היא מתארת טקס קבלת שבת באושוויץ :

הנערות הדתיות התכנסו באחת הפינות ושרו את "מזמור שיר ליום השבת" והתפללו, ובפינה אחרת בנות מקאליב שרו את השיר : "כבר קורא התרנגול" וכל האסירות בצריף, יותר מאלף נשים, הצטרפו לשירתן בבכי ובתחנונים (עמ' 165).

על השיר הזה נודע לי לראשונה מספרו של דוד גוטמן : הדרך הביתה.

הוא שר את השיר כילד בבחינת כניסה למקהלת ילדים במחנה פליטים שבו היה לאחר המלחמה.(עמ' 123)

התרנגול קורא:

התרנגול קורא,

השחר עולה.

ביער כחול ושדות ירוקים

ציפור מהלכת.

איזו מן ציפור?

איזו מן ציפור?

גבה כחול, רגלה ירוקה,

לי היא ממתינה.

חכי ציפור, חכי,

חכי תמיד לי.

אם האל הועיד אותך לי

את תהיי שלי.

מתי זה יקרה?

מתי זה יקרה?

אם יבנו את המקדש

ועיר ציון תיבנה –

אז זה יקרה.

בעמ' 62 – 65 המחבר מתאר את המעבר לגטו בודפשט בעקבות צו מ 16 באוקטובר 1944.

היהודים רוכזו בכיכר קלאוזל בלב הגטו ונדרשו לשים את כל הכסף , התכשיטים, השעונים ושאר דברי הערך שברשותם בארגזים העומדים במרכז הכיכר.

על הדרישה הכריז נער לבוש במדי "צלב החץ" שאיים עליהם שימותו אם לא יעשו כך. הוא אמר להם להביט על הגופות השרועות על הקרקע , גופות של יהודים שהרג, ואיים שכך יקרה להם אם ינסו להתחכם.

נזכרתי בקטע זה כשקראתי את הספר "זיכרונות מהונגריה 1944 – 1946 "של שאנדור מאראי.

בחלק הראשון של הספר הוא מתאר בהרחבה את כניסתם של החיילים הרוסים לכפר שלו.

הוא תיאר בהרחבה רבה את השתלטות החיילים הרוסים על בתים בכפר וגנבת רכוש, אך הוא לא ציין שזמן קצר לפני זה הצבא ההונגרי או המשטרה ההונגרית עשו את אותו דבר לאזרחים היהודים של הונגריה.

רוב הספר עוסק בביקורת השלטון הקומוניסטי בהונגריה אך הוא מתייחס גם ליהודים ולשואה.

בחלק השלישי הוא מתאר אירוע שנחרט עמוק בזכרוני וריגש אותי מאוד :  יהודי שהכיר , שיודע שעומדים לקחת אותו, בא לביתו של הסופר  ומבקש ממנו בקשה אחת – לשמור על אלבום שלו, שבו כתבו לו גדולי הסופרים והאינטלקטואלים של הונגריה:

בשעות אחר הצהרים של יום א' לאחר 18 במרס 1944 צלצל הפעמון בדירת הסופר בבודה.

פולדי קראוס עמד בדלת, מחזיק מתחת לבית שחיו ספר גדול במתכונת אלבומית עטוף בנייר עיתון.

פולדי קראוס היה בעלים של בית מרזח שהיה אחד ממקומות הבילוי והשתייה הקבועים של קרודי .(סופר הונגרי).

פולדי היה המוזג, ידידם של קרודי ושל שאר הסופרים שהיו פוקדים את המקום.

הוא ביקש מהסופר להחביא את האלבום כי מישהו הלשין עליו ובאים לקחת אותו:

"מישהו הלשין עליי. הם באים כבר לקחת אותי. תסתיר את זה תדאג לשמור על זה". ידו רעדה כאשר הגיש לי את הספר האלבומי, פסגת חייו, אוצרו היחיד. באלבום זה כתבו לו סופרים, עיתונאים, אמנים, ציפורי לילה, אבירי ההרפתקאות של העולם האינטלקטואלי של בודפשט, כמה שורות למזכרת ....פולדי לא בכה, אך עיניו היו לחות ושפתיו רעדו מתחת לשפמו. "גם ג'ולה כתב בפנים", אמר בקול צרוד. "תחביא אותו. לפחות שהוא ישרוד".

ספר אלבומי זה היה גולת הכותרת של חייו של פולדי קראוס, בעל בית המרזח מטבאן, האיש הצנוע, העני המרוד העליז תמיד, המוזג הנוהם.עכשיו, על סף הכליה, זה היה הדבר שרצה להציל.

דפדפנו באלבום. חתימותיהם של המתים חלפו לנגד עינינו. אחר כך חתימותיהם של אלה שהיו עדיין בחיים, אבל בשעות אלה התכוננו כבר לגירוש או למוות....

קרודי כתב חצי עמוד באלבום...וגם האחרים, דור שלם.גם אני רשמתי שם בשעתו כמה שורות, וכעת מצאתי את העמוד.

ביקשתי ממנו לקחת את האלבום ולמסור אותו למישהו אחר, כי אצלי הוא לא יהיה במקום מבטחים...הזכרתי שתי כתובות שבהן אולי יוכל האלבום להישמר במקום בטוח יותר. מאוחר יותר נודע לי שפולדי לא חיפש גם אחת מהן – האלבום נכחד יחד איתו , כאשר ימים ספורים לאחר מכן לקחו אותו יחד עם אשתו, דודה פולדי, למפעל הלבנים אוילאק, ומשם הלאה, למחנה השמדה בפולין.

(עמ' 304 – 306)

 

מחשבות על ספרי שואה

ברשומה זו אני מתייחסת לארבעה מתוך ספרים שקראתי המתארים מציאות של אנטישמיות ושואה :

אפלפלד, אהרן, אבי ואמי, אור יהודה: כנרת, 2013

אנגלנדר, נתן, על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק, ירושלים: כתר, 2013

קרטס, אימרה, ללא גורל, תל-אביב: עם עובד, 1994

בר, הלן, יומן, בן-שמן: מודן, 2010

כשקראתי את הספר של אהרן אפלפלד אבי ואמי השואה היתה בתודעה שלי לאורך כל הקריאה למרות שזה לא ספר שמתאר התרחשות בתקופת השואה אלא לפניה. התחושה  כקוראת היתה שאני יודעת מה שהגיבורים עדיין לא יודעים שאולי זו חופשתם האחרונה וגורל רע ומר מצפה להם.

אנשים הרגישו שעומדת לפרוץ מלחמה ושהיא תהיה מכוונת נגד יהודים אך הדחיקו את המחשבה שדבר איום ונורא עומד לקרות. הם דיברו בשבח התרבות המערבית שלא תאפשר ברבריות.

אחת הדמויות בספר, מגדת עתידות שקוראת בכף היד, ניבאה לנופשות את עתידן על פי קווי כף היד, כעסה על אלה שהטילו ספק באמינות שלה, אך אילו היה משהו אמיתי בעיסוק שלה, בוודאי היתה מנבאת את האסון הקרב ומזהירה את הנופשים שבאו אליה ליעוץ, כדי שיוכלו לנסות לברוח מגורלם הנורא.

המקום המתואר בספר הוא אתר נופש על שפת נהר הפרוט, בו היו יהודים נוהגים לבלות את חופשת הקיץ שלהם.

הנופשים היו יהודים ומי שהשכירו להם את בקתות הנופש וסיפקו להם שרותים היו איכרים אוקראינים.

הכפריים האוקראינים היו מעוניינים בהגעת הנופשים היהודים למקום. הם התפרנסו מהשכרת בתי נופש לנופשים, סיפקו להם מזון בזמן הנופש וסוסים כדי לטייל במקום, כך שהם רצו ביהודים כלקוחות למרות השנאה הדתית שחשו כלפיהם.

השנאה של הכפריים התפרצה בעת הנופש , בזמן תהלוכה ותפילה על עצירת גשמים, כשהצועדים התנפלו על נופשים יהודים, הכו אותם באלות וקיללו אותם.

לאחר הפוגרום שכונה בפי אחד הנופשים "פוגרום בזעיר אנפין" אפשר היה לצפות שאנשים יארזו את חפציהם ויעזבו את המקום אך הם נשארו שם.

הם המשיכו לרבוץ על הגדה וטענו שמה שחוו היתה סופת פתע שאמנם פגעה בכמה אנשים אך בסופו של דבר סופה נסבלת.

הסופר שבילה שם את חופשת הקיץ עם הוריו בגיל 10 מתאר את הפחד שלו לחזור לבית הספר כי הוא יודע שביריון אוקראיני מהכיתה יכה אותו.

התיאור הזה של ילד יהודי שמפחד לחזור לבית ספר בגלל התנכלויות של ילד לא יהודי הזכיר לי סיפור דומה מקובץ הסיפורים: על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק.

לסיפור קוראים "איך נקמנו את נקמת הבלומים" והוא מתאר מצב כזה של אלימות כלפי ילדים יהודים אורתודוכסיים מצידו של בריון אנטישמי.

המיקום של שני הסיפורים שונה וגם הזמנים שונים אך ההתרחשות דומה מאוד.

הסיפור של אפלפלד מתרחש באזור מולדובה או אוקראינה זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה והסיפור של אנגלנדר מתרחש בשנות השמונים של המאה העשרים בלונג איילנד. בשניהם מתוארת התנכלות לילדים יהודים על רקע אנטישמי והצורך בהגנה עצמית.

הסיפור השני מתאר את המצב בצורה חריפה מאוד - האלימות כלפי תושבי השכונה היהודית הגיעה לפציעות חמורות אך ה משטרה לא התערבה. דומה למצבם של הנופשים היהודים מספרו של אפלפלד, שנפצעו בפוגרום, קיבלו טיפול רפואי מחובש יהודי , נופש במקום, השלימו עם המצב והמשיכו לנפוש.

מקומות שונים, זמנים שונים, אך המציאות היא אותה מציאות.

קובץ הסיפורים : על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק מעורר מחשבות גם על שימוש בהומור בסיפורים שעוסקים בשואה או שמזכירים אותה.

בסיפור הראשון, שנושא את שם הקובץ, מספרות שתי חברות ילדות שהן היו נוהגות לשחק יחד ב"משחק של אנה פרנק" שבו הן שאלו את עצמן מי מבין החברים הנוצרים שלהן יחביא אותן במקרה של שואה שניה.

תוך כדי קריאת הסיפור הזה וסיפור נוסף היתה לי תחושה שיש כאן סאטירה על ההתייחסות של אנשים לשואה ולא היה לי נוח עם זה. אני נרתעת משימוש בהומור בהקשר של השואה.

שימוש באמירות שיש בהן הומור יכולתי לקבל רק בספר ללא גורל של אימרה קרטס, כי שם היה ברור לי שזה לא הומור, אלא התחכמות של המספר שלא אמר את הדברים בצורה ישירה.

בעמוד 10 הוא כותב על הליכה לחנות ספורט יחד עם הוריו כדי לקנות בד עבור טלאי צהוב שאותו היו חייבים לענוד:

"זו מין חנות ספורט, בעצם, אם כי מוכרים בה גם דברים אחרים. בזמן האחרון אפשר להשיג אצלם אפילו כוכב צהוב שהם בעצמם מייצרים, כי עכשיו הרי מורגש כמובן מחסור רב בבד צהוב...הרעיון שלהם, עד כמה שאני מבין, הוא למתוח את הבד על חתיכת קרטון, ואז הוא יפה יותר...שמתי לב שגם על החזה שלהם עצמם מתנוסס המוצר שלהם.וזה היה כאילו הם עונדים אותו רק כדי שגם לקונים יתחשק".

ההתייחסות כאן לגזירה המשפילה של ענידת טלאי צהוב היא לא התיחסות ישירה , הוא לא מתאר תחושה של השפלה והלם אלא משתמש בהומור שחור כדי לתאר את המציאות.

ההומור שלו מורגש בתיאור קרובי משפחתו ובאירועים נוספים בהמשך הסיפור.

המספר מתאר את הצימאון של האנשים הכלואים ברכבת שהובילה אותם לאושוויץ, הוא סיפר על אשה זקנה מקרון שמאחורי הקרון שהיה בו, שחלתה ויצאה מדעתה בגלל הצימאון :

"האשה הזקנה, כך סיפרו בקרון שלנו, חולה ויצאה מדעתה. כנראה, בגלל הצמא, בלי ספק. ההסבר הזה גם נשמע סביר. רק עכשיו הבנתי כמה צדקו אלה שבתחילת הדרך הקבעו: איזה מזל שלקרון שלנו לא נכנסו לא ילדים קטנים-קטנים ולא אנשים זקנים זקנים וגם לא חולים, יש לקוות. אחר כך, ביום השלישי לפני הצהריים, האשה הזקנה השתתקה סופית. ואז אמרו אצלנו: היא מתה כי לא יכלו לתת לה מים. אבל הרי ידענו: היא היתה חולה וגם זקנה, ולכן כולם חשבו, וגם אני, שבסך-הכל המקרה הזה מתקבל על הדעת". (עמ' 55).

ברור שהאשה הזקנה לא מתה בגלל זיקנתה או מחלתה אלא בגלל כליאה בתנאים תת אנושיים בקרון בהמות שהמטרה שלה לגרום לאנשים למות.

המטרה היתה לגרום לכלואים להתייבש ולמות.

ההתבטאות של המספר "המקרה הזה מתקבל על הדעת" אינה כנה, הוא מתאר מציאות זוועתית בלי לכנות אותה כך.

התייחסות ישירה של חווית ההשפלה בעקבות הגזרות נגד היהודים מצאתי ביומן של הלן בר.

היא הלכה בראש מורם והסתכלה לאנשים בעיניים אך היה לה קשה. היו אנשים שנעצו מבטים והצביעו עליה וכשהיתה בספריה היא הראתה את הז'קט עם הטלאי לידיד שהיה נרעש עד עמקי נשמתו (עמ' 54).

הלן מתארת גם חוויית השפלה במטרו כשהכרטיסן אמר לה לעבור לקרון האחרון:

"זה היה כמו התגשמות פתאומית של חלום רע. המטרו הגיע, עליתי לקרון הראשון. בהחלפה עברתי לאחרון. לא היו שום שלטים. אבל אחרי שכבר יצאתי מילאו דמעות של כאב ועלבון את עיני" (עמ' 55).

היא מתארת את המבוכה שחשה כשהיתה בין חבריה בסורבון שראו אותה עונדת את הטלאי:

"אבל אילו ידעו איזה עינוי זה בשבילי. סבלתי שם, בחצר שטופת השמש של הסורבון, בין כל חברי ללימודים.

פתאום היה נדמה לי שאינני עוד עצמי, שהכל השתנה, שהפכתי לזרה, כאילו אני בעיצומו של חלום בלהות. ראיתי סביבי פנים מוכרות, אבל חשתי את המועקה והתדהמה של כולם. הרגשתי כאילו הטביעו על מצחי אות קלון בברזל מלובן" (עמ' 57).

הלן בר תיארה  ביומנה מציאות קשה מנשוא, חיים שהפכו לקשים מאוד בעקבות הגזרות על היהודים.

בגלל שזה יומן אישי היא חושפת את רגשותיה ומתארת את המציאות כמו שהיא.

זכות הקיום - איתמר יעוז-קסט

איתמר יעוֹז-קֶסְט

זכות הקיום :

איגרת-שיר לסופר הגרמני

        גינטר גראס                                                                           

                                                                                 

  

סַכָּנָה,

אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת סַכָּנָה,

אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת סַכָּנָה לָעוֹלָם,

כְּדֵי שֶׁלְּאַחַר הִשָּׁמְדִי לֹא תִּוָּתֵר עוֹד פִּסַּת עָלֵה-עֵשֶׂב עַל-פְּנֵי כַּדּוּר-הָאָרֶץ,

אוֹ פִּסַּת עָלֶה  'גְּרַאס' - לְמִקְטַרְתּוֹ שֶׁל מַר גִּינְטֶר גְּרַאס

עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה שֶׁבָּהּ, מֵאָז יוֹם הִוָּלְדִי, מְהַוֶּה אֲנִי סַכָּנָה לָעוֹלָם.

כִּי זְכוּתִי הִיא זֹאת!

זְכוּתִי הִיא לִחְיוֹת אוֹ לָמוּת  תּוֹךְ כְּדֵי הַשְׁמָדַת מַשְׁמִידַי, מִבְּלִי לִנְסֹעַ עוֹד כְּיֶלֶד-בֶּכִי בְּרַכֶּבֶת-מַשָּׂא

אֶל וָקוּם-הָעוֹלָם, בְּעוֹדִי  מֵנִיחַ אֶת רֹאשִׁי  בְּחֵיק אֵם הַנְּמוֹגָה בָּאֲוִיר הַצַּח שֶׁל אֶרֶץ ווֹטָאן,

וּפַח-הַשֶּׁתֶן מַתִּיז נִיצוֹצוֹת צְהֻבִּים-אֲפֵלִים  אֶל קִירוֹת הַקָּרוֹן - כְּמוֹ יְרִיּוֹת-רוֹבֶה הַמַּתִּיזוֹת

נוֹזֵל צְהַבְהַב-אֲדַמְדַּם מִצַּד שׁוֹמְרֵי הָרַכֶּבֶת וּבֵינֵיהֶם - אוּלַי - גַּם הַחַיָּל ג.ג., כְּשֶׁהוּא חֲבוּשׁ קַסְדַּת-פְּלָדָה.

וְעַכְשָׁו לִבִּי מִתְפַּתֶּה לְהַקְשׁוֹת וְלִשְׁאֹל: לְאָן זֶה  נָסַע  הַחַיָּל גִּינְטֶר גְּרַאס  בְּאוֹתָהּ הָעֵת?

בְּעֶצֶם, כְּבָר הַיְנוּ-הַךְ!

וּמַה עוֹד יִכָּתֵב בְּנוֹשֵׂא זֶה? אוּלַי כְּבָר  הַיְנוּ-הַךְ!

הֲגַם כִּי נוֹשֵׁם אַתָּה יוֹם-יוֹם אֶל רֵאוֹתֶיךָ, סוֹפֵר מְכֻבָּד עַד-מְאֹד, אֶת הָאֲוִיר הַצַּח וְהַנָּקִי, אַךְ הַמָּהוּל

בְּרֵיחוֹ שֶׁל אֵפֶר, בְּגֶרְמַנְיָה הַיְּשָׁנָה-חֲדָשָׁה.

אָכֵן, אֲנִי נָשַׁמְתִּי אוֹתוֹ רַק פַּעַם אַחַת וִיחִידָה, בְּעֵת נוֹסְעִי  אֶל אַרְצְךָ  יְפַת-הַנְּהָרוֹת ,(לְאַחַר הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה- הָרִאשׁוֹנָה וְהַקַּדְמוֹנִית)! וְהִנֵּה אָסַרְתִּי עַל שְׁתֵּי כַּפּוֹת רַגְלֵי לִדְרֹךְ עַל אַדְמַת אֲבוֹתֶיךָ.

וְאוּלָם, עוֹדִי מִתְעוֹרֵר מֵעֵת לְעֵת, גַּם בֶּעָשׂוֹר הַשְּׁבִיעִי שֶׁל שְׁנוֹת חַיַּי, וְשׁוֹלֵחַ יָדִי אֶל הַמִּטָּה הַסְּמוּכָה לִי,

אֶל מְקוֹם מִשְׁכָּבָהּ שֶׁל הָרַעְיָה, כְּדֵי לְהִוָּדַע כִּי הָעוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג עַכְשָׁו.

וְכָךְ, בְּהָגִיחַ אוֹר הַיּוֹם הָעַז שֶׁל  אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל אֶל בֵּיתִי, אֲנִי פּוֹתֵחַ טֶלֶוִיזְיָה וַאֲנִי פּוֹתֵחַ רַדְיוֹ וּמַאֲזִין כִּכְפוּא-שֵׁד לִדְרָשַׁת האֲיָטוּלוֹת שֶׁל אִירָן  וּלְדִבְרֵי הַשַּׂר נְשׂוּא-הַפָּנִים שֶׁל אִירָן, הַמַּרְאֶה בִּשְׁתֵּי כַּפּוֹת יָדָיו אֶת מַפַּת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל לֵאמוֹר: "הִיא  קְטַנָּה כָּל-כָּךְ...תּוֹךְ שִׁשָּׁה-שִׁבְעָה יָמִים אֶפְשָׁר לִמְחֹק אוֹתָהּ מֵעַל הַמַּפָּה",אוֹ בִּלְשׁוֹנְךָ: "אַוּסרַדִירֶן". וְהִנֵּה אֲנִי  מַאֲזִין גַּם לִדְרָשׁוֹת מַטִּיפֵי הַמִּסְגָּדִים בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל וּבְאַרְצוֹת-עֲרָב  בְּהַכְרִיזָם  "אַוּסרַדִירֶן!", אַךְ כַּוָּנָתָם תָּמִיד  אֵלַי וּלְעוֹלָם לֹא אֵלֶיךָ, גִּינְטֶר גְּרַאס.

וּבְכָל זֹאת, יֵשׁ זְכוּת הַשְּׁמוּרָה רַק לָנוּ הַיְּהוּדִים (אִם אָכֵן יֵשׁ זְכוּת כְּעֵין זוֹ לְבֶן-אֱנוֹשׁ עֲלֵי-אֲדָמוֹת): לְהִשָּׁמֵד וְלִטֹּל עִמָּנוּ  אֶל הָאֵין-יֵשׁ אֶת הָעוֹלָם  שְׂבַע-הַיָּמִים, עַל סִפְרִיּוֹתָיו הַמֻּפְלָאוֹת וְעַל מַנְגִּינוֹתָיו מַכְמִירוֹת-הַלֵּב - כָּךְ-כָּךְ, לְאַחַר רִדְתֵּנוּ אֶל הַקֶּבֶר, בְּעוֹד הָאֲדָמָה פּוֹלֶטֶת קַרְנַיִם רַדְיוֹאַקְטִיבִיּוֹת 

לְאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם.

אָכֵן - לָנוּ  הַזְּכוּת! וּזְכוּת זוֹ - גַּם שֶׁלִּי הִיא!

כִּי זְכוּתוֹ שֶׁל עַם-יִשְׂרָאֵל לְהָגִיף סוֹפִית אֶת שַׁעֲרֵי הָעוֹלָם לְאַחַר לֶכְתּוֹ מִכָּאן  (שֶׁלּא מֵרְצוֹנוֹ הַחָפְשִׁי!),

וְלָנוּ הַזְּכוּת לְהַגִּיד, בִּמְחִיר הַחֲרָדָה בַּת שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים הַשָּׁנָה: " אִם תְּאַלְּצוּ אוֹתָנוּ בַּשֵּׁנִית לָרֶדֶת  מֵעַל פְּנֵי כַּדּוּר-הָאָרֶץ אֶל מַעֲמַקֵּי כַּדּוּר-הָאָרֶץ - יִתְגַּלְגֵּל-נָא כַּדּוּר-הָאָרֶץ לְעֵבֶר הָאַיִן".

הֲלֹא זְכוּת-הַחַיִּים הִיא זְכוּת דּוּ-כִּוּוּנִית: גַּם לְךָ וְגַם לִי,/אוֹ/לֹא לִי וְלֹא לְךָ.

גִּינְטֶר גְּרַאס, סוֹפֵר נַעֲלֶה! תֻּפֵּי-הַפַּח שׁוּב רוֹעֲמִים בְּתֵבֵל!

הוֹ, כַּמָּה שִׂחַקְתִּי בְּתֻפֵּי-פַּח בְּעוֹדִי יֶלֶד רַךְ בְּבֵית אַבָּא-אִמָּא, אַךְ נוֹתַר הַתֹּף בִּידֵי הַדַּיָּרִים

אֲשֶׁר בָּאוּ תַּחְתֵּינוּ, וְאַף-עַל-פִּי-כֵן קוֹלוֹ  עוֹד הוֹלֵם בְּאָזְנַי בַּיָּמִים וּבַלֵּילוֹת.

וְזוֹ סִבָּה-מִן-הַסִּבּוֹת לְכָךְ, שֶׁבִּקֵּשׁ גּוּפֵי בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי עֲשָׂרוֹת בַּשָּׁנִים,

אַחַר מְחוֹז-חֵפֶץ  שֶׁהוּא חֶמְדַּת אָבוֹת וְגַם חֶרְדָתָם.

וְאוּלָם, לֹא הַשֶּׁקֶט קָרָא לָנוּ לָבוֹא, בְּקוֹלוֹ הַתַּת-עוֹרִי, כִּי אִם הָרָצוֹן לִחְיוֹת אֶת עַצְמֵנוּ עַד תֹּם,

כְּשֵׁם שֶׁאַתָּה חַי אֶת עַצְמְךָ עַד תֹּם - סוֹפֵר וּמְשׁוֹרֵר נִכְבָּד.

כֵּן, אֲנִי מְקַנֵּא בְּךָ: מַדּוּעַ זְכוּתְךָ לִחְיוֹת, הִיא - כֵּן!

וּמַדּוּעַ זְכוּתִי לִחְיוֹת, הִיא - קוֹל הַדּוּמִיָּה? וַאֲנִי הַמְהַוֶּה סַכָּנָה לָעוֹלָם?!

אוּלָם אֲנִי - אִישׁ-הַסַּכָּנוֹת, הֲגם כִּי בֵּן-הַנֶּצַח - שׁוֹאֵל אוֹתְךָ:

אִם נִגְזַר עָלַי לְהִכָּחֵד מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וְלִצְמֹחַ מִמֶּנָּה מֵחָדָשׁ  בִּדְמוּת גִּבְעוֹלֵי הָעֵשֶׂב,

מַה  טַעַם וּמַה מִדַּת  הַצֶּדֶק, כִּי אַתָּה וְצֶאֱצָאֶיךָ תּוֹסִיפִי לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בֵּין גִּבְעוֹלֵי הָעֵשֶׂב הַנִּיחוֹחִיִּים

וּלְהַבִּיט בְּשֶׁמֶשׁ-הַמַּרְפֵּא שֶׁבְּאֶמְצַע הָרָקִיעַ,

בְּעוֹד אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ - חַיֵּינוּ בְּסָפֵק-הַתָּמִיד?

             

השיר פורסם בבלוג היגיון בשיגעון  ובמוסף שבת - מקור ראשון. 

על איתמר יעוז-קסט

כנס מולטי ידע 2009 - RelatioNet Project

ביום השני של כנס מולטי ידע 2009 השתתפתי בסדנא בלוג ספר של צביקה שוורצמן.
בחלק הראשון של הסדנא הוא דיבר על פרויקט RelatioNet , פרויקט לתיעוד ביוגרפיות של ניצולי שואה בפורמט של בלוג של blogger .
הוא דיבר על אירנה סנדלר , חסידת אומות עולם שהוציאה ילדים מגטו וארשה והעבירה אותם בזהות בדויה לכנסייה ולמשפחות פולניות. היא שמרה רשימות של שמות הילדים וקברה אותם בתוך כד.
על פועלה נכתב שיר.









לאחר מכן הוא דיבר על ספרים שהועלו בפורמט של בלוגים : ביוגרפיות של רבנים שנספו בשואה,
רשימותי לגיורא ,
סיפור משפחת גליק


בחלק השני של הסדנא המרצה הדגים כיצד הוא מעביר ספר שנמצא אצלו כקובץ וורד, תולדות מיכאל,
לפורמט של בלוג.
הוא הסביר לנו צעד אחר צעד את כל התהליך של יצירת בלוג ספר.
הסדנא הייתה מעניינת מאוד ומועילה מאוד , היא תרמה להרחבת הידע בבניית בלוגים.