זהו סיפור על רחוב שנעלם, בתים שנעלמו, דיירים שמתו, וזכרונות שנשארו בליבם של אלה שהמשיכו לחיות.
כשהתחלתי לקרוא את הספר לא ממש ההבנתי את שני הפרקים הראשונים, מכיוון שהם למעשה סוף הסיפור וכדי להבינם יש לקרוא את כל הספר ולחזור אליהם שוב. רק בקריאה שנייה הבנתי לעומק את משמעותם.
הספר מתחיל בתיאור משפחת אלקש בדירתם הקטנה בבית דירות, דירה שנאלצו לעבור אליה, לאחר שנות מגורים רבות בבית פרטי מרווח עם גינה, ברחוב קטלין.
המעבר לדירה קטנה אילץ אותם לוותר על רוב החפצים והרהיטים שלהם, ולמרות זאת הקפידה גב' אלקש הזקנה על סדר וניקיון. ניתן היה להתרשם שזוהי גברת נקייה ומסודרת, אך כשקוראים בהמשך את הסיפור מסתבר שדווקא כאישה צעירה החיה בבית גדול עם חפצים רבים היא לא הקפידה כלל על סדר וניקיון וזו גם לא היתה הבעיה היחידה שלה.
אירן, ביתם של הזוג אלקש, בעלה, בלינט וביתם קנגה, גרים איתם באותה דירה קטנה, שממנה הם משקיפים בגעגועים לרחוב קטלין, הנעלם אל תוך הדנובה.
הפרק השני , גם הוא מובן רק לאחר קריאת הספר כולו, מתאר את חייה של בלנקה, אחותה של אירן, באי (כנראה אי יווני).
בלנקה הגיעה לאי, המירה את דתה, והתחתנה עם מקומי. היא מתוארת כאישה צייתנית וחביבה על אימו של בעלה, למרות היותה אישה זרה, לא מבנות המקום.
הדברים שנאמרים עליה מקבלים משמעות לאחר קריאת הספר.
"היא העריצה את בלנקה, שיחסה אליה היה אדיב ואנושי יותר מזה של כל אדם שפגשה בחייה" (עמ' 20).
חמותה אהבה אותה כי היתה צייתנית, מכיוון שהגיעה לאי חסרת כל, ושלא כדרכן של זרות אחרות, לא הרחיקה את בעלה ממשפחתו וממנהגי המקום. היא אהבה אותה ואהבתה הקנתה לה מעמד איתן בבית.
הדברים האלה מקבלים משמעות עמוקה לאחר קריאת הספר מכיוון שבלנקה לא זכתה ליחס של אהבה וכבוד מצד הוריה.
היא היתה ילדה מוכה, שק האיגרוף של הוריה, צרחותיה מהמכות שקיבלה נשמעו דרך קבע, וגם התעללות נפשית לא חסכו ממנה. נזפו בה והפכו אותה לכבשה שחורה.
דווקא לאחר שעזבה את ארצה, משפחתה ודתה (הקתולית) הפכה לאישיות חיובית.
האנשים שהיו אמורים להיות הקרובים לה ביותר, ביקשו את רעתה והכאיבו לה. זרים ראו בה את הטוב ואהבו אותה.
לאחר שני הפרקים האלה הסיפור מתחיל מנקודת זמן אחרת, וממשיך בסדר כרונולגי.
הוא מספר על שלוש משפחות ברחוב קטלין, שגרות בשכנות בשלושה בתים פרטיים עם גינה.
משפחת הלד (אב, אם וילדה) שמתברר מאוחר יותר שהם יהודים למרות שזה לא נאמר במפורש בספר.
יודעים זאת בגלל הצעדים שנקטו נגדם, גירושם, הניסיון להסתיר את ביתם הנרייט, ומותה.
משפחתו של הרב סרן, שאינו מוזכר בשמו אלא רק בתפקידו, בלינט בנו, וגב' תמש מנהלת משק הבית.
משפחת אלקש : מר אלקש מנהל בית ספר, אשתו, ושתי בנותיהם אירן ובלנקה.
בין המשפחות היו קשרים חזקים של שכנות וידידות והילדים גדלו יחד כאחים.
בזמן המלחמה ניסה הרב סרן, למרות היותו נציג המשטר הפשיסטי ועושה דברו, להסתיר את הנרייט , ביתם של הזוג הלד, בביתו.
התוכנית להסתירה, ולהמציא לה מסמכים חדשים ושם בדוי, נכשלה, כי הנרייט נתפסה על ידי שומר כשיצאה לחצר ביתה כדי למשש את החפצים שזרקו החיילים מביתה.
השומר גילה אותה וירה בה למוות.
הנרייט מתוארת בספר כמי שממשיכה לחיות לאחר מותה ומלווה את הגיבורים ועוקבת אחריהם גם שנים לאחר המלחמה.
זו כנראה דרך סמלית להראות שהם מעולם לא יכלו לשכוח אותה ואת הוריה ומותם רבץ על מצפונם.
במהלך קריאת הספר הפריע לי שהמספרת לא ציינה שגירושם ומותם של בני משפחת הלד, נבע מהיותם יהודים. היא לא ציינה שהם היו יהודים ובאחד המקומות בספר היא ציינה את מותם במלחמה ואת מותו של הרב סרן במלחמה באותו משפט וזה מאוד הפריע לי. לא ניתן בכלל להשוות בין שני סוגי מוות.
סבו, מגדה. רחוב קטלין. ירושלים : כתר, 2011
כשהתחלתי לקרוא את הספר לא ממש ההבנתי את שני הפרקים הראשונים, מכיוון שהם למעשה סוף הסיפור וכדי להבינם יש לקרוא את כל הספר ולחזור אליהם שוב. רק בקריאה שנייה הבנתי לעומק את משמעותם.
הספר מתחיל בתיאור משפחת אלקש בדירתם הקטנה בבית דירות, דירה שנאלצו לעבור אליה, לאחר שנות מגורים רבות בבית פרטי מרווח עם גינה, ברחוב קטלין.
המעבר לדירה קטנה אילץ אותם לוותר על רוב החפצים והרהיטים שלהם, ולמרות זאת הקפידה גב' אלקש הזקנה על סדר וניקיון. ניתן היה להתרשם שזוהי גברת נקייה ומסודרת, אך כשקוראים בהמשך את הסיפור מסתבר שדווקא כאישה צעירה החיה בבית גדול עם חפצים רבים היא לא הקפידה כלל על סדר וניקיון וזו גם לא היתה הבעיה היחידה שלה.
אירן, ביתם של הזוג אלקש, בעלה, בלינט וביתם קנגה, גרים איתם באותה דירה קטנה, שממנה הם משקיפים בגעגועים לרחוב קטלין, הנעלם אל תוך הדנובה.
הפרק השני , גם הוא מובן רק לאחר קריאת הספר כולו, מתאר את חייה של בלנקה, אחותה של אירן, באי (כנראה אי יווני).
בלנקה הגיעה לאי, המירה את דתה, והתחתנה עם מקומי. היא מתוארת כאישה צייתנית וחביבה על אימו של בעלה, למרות היותה אישה זרה, לא מבנות המקום.
הדברים שנאמרים עליה מקבלים משמעות לאחר קריאת הספר.
"היא העריצה את בלנקה, שיחסה אליה היה אדיב ואנושי יותר מזה של כל אדם שפגשה בחייה" (עמ' 20).
חמותה אהבה אותה כי היתה צייתנית, מכיוון שהגיעה לאי חסרת כל, ושלא כדרכן של זרות אחרות, לא הרחיקה את בעלה ממשפחתו וממנהגי המקום. היא אהבה אותה ואהבתה הקנתה לה מעמד איתן בבית.
הדברים האלה מקבלים משמעות עמוקה לאחר קריאת הספר מכיוון שבלנקה לא זכתה ליחס של אהבה וכבוד מצד הוריה.
היא היתה ילדה מוכה, שק האיגרוף של הוריה, צרחותיה מהמכות שקיבלה נשמעו דרך קבע, וגם התעללות נפשית לא חסכו ממנה. נזפו בה והפכו אותה לכבשה שחורה.
דווקא לאחר שעזבה את ארצה, משפחתה ודתה (הקתולית) הפכה לאישיות חיובית.
האנשים שהיו אמורים להיות הקרובים לה ביותר, ביקשו את רעתה והכאיבו לה. זרים ראו בה את הטוב ואהבו אותה.
לאחר שני הפרקים האלה הסיפור מתחיל מנקודת זמן אחרת, וממשיך בסדר כרונולגי.
הוא מספר על שלוש משפחות ברחוב קטלין, שגרות בשכנות בשלושה בתים פרטיים עם גינה.
משפחת הלד (אב, אם וילדה) שמתברר מאוחר יותר שהם יהודים למרות שזה לא נאמר במפורש בספר.
יודעים זאת בגלל הצעדים שנקטו נגדם, גירושם, הניסיון להסתיר את ביתם הנרייט, ומותה.
משפחתו של הרב סרן, שאינו מוזכר בשמו אלא רק בתפקידו, בלינט בנו, וגב' תמש מנהלת משק הבית.
משפחת אלקש : מר אלקש מנהל בית ספר, אשתו, ושתי בנותיהם אירן ובלנקה.
בין המשפחות היו קשרים חזקים של שכנות וידידות והילדים גדלו יחד כאחים.
בזמן המלחמה ניסה הרב סרן, למרות היותו נציג המשטר הפשיסטי ועושה דברו, להסתיר את הנרייט , ביתם של הזוג הלד, בביתו.
התוכנית להסתירה, ולהמציא לה מסמכים חדשים ושם בדוי, נכשלה, כי הנרייט נתפסה על ידי שומר כשיצאה לחצר ביתה כדי למשש את החפצים שזרקו החיילים מביתה.
השומר גילה אותה וירה בה למוות.
הנרייט מתוארת בספר כמי שממשיכה לחיות לאחר מותה ומלווה את הגיבורים ועוקבת אחריהם גם שנים לאחר המלחמה.
זו כנראה דרך סמלית להראות שהם מעולם לא יכלו לשכוח אותה ואת הוריה ומותם רבץ על מצפונם.
במהלך קריאת הספר הפריע לי שהמספרת לא ציינה שגירושם ומותם של בני משפחת הלד, נבע מהיותם יהודים. היא לא ציינה שהם היו יהודים ובאחד המקומות בספר היא ציינה את מותם במלחמה ואת מותו של הרב סרן במלחמה באותו משפט וזה מאוד הפריע לי. לא ניתן בכלל להשוות בין שני סוגי מוות.
סבו, מגדה. רחוב קטלין. ירושלים : כתר, 2011
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה