הפרק השביעי בספר "האינטלקטואלים והשוק : כרוניקה של אהבה ותיעוב" עוסק בתיאוריה של קרל מרקס, שתקף באופן חריף את כלכלת השוק החופשי, וכדי לבטא את השקפתו נגד הקפיטליזם, השתמש במושגים אנטישמיים שמבוססים על הסטריאוטיפ היהודי השלילי שנוצר בימי הביניים, וזיהה את הפעילות המסחרית כפעילות יהודית.
מרקס התנגד למסחר שמטרתו רווח אישי לבעל ההון, הקפיטליסט, בטענה שהדרך להשגת הרווח היא באמצעות ניצול הפועלים שמכלים את כוחם ונפשם בעבודה קשה כדי לייצר את המוצרים שנמכרים בשוק החופשי.
התיאוריה שלו צמחה במאה התשע עשרה, במציאות בה הועסקו פועלים במפעלים בתנאים תת אנושיים, כולל ילדים: הם קמו בלילה עוד לפני זריחת החמה, כדי להתחיל את יום עבודתם שהסתיים בלילה, בתנאים שדיכאו את גופם ונפשם. הם ביצעו יום יום במשך שנים עבודה מאומצת שעות רבות, בעבודה טכנית וחד גונית שהפכה אותם לקהי מחשבה, נבערים ומטומטמים, לנעדרי כושר גופני ולחולים כתוצאה מזיהומים אליהם נחשפו במהלך עבודתם. התמורה לעבודתם היתה דלה, שכר נמוך שבקושי איפשר להם להתקיים ובנוסף לכך בעקבות התיעוש וכניסת מכונות למפעלים הגדולים, והקטנת הצורך בידיים עובדות, נוצרה גם אבטלה שהחמירה את העוני של מעמד הפועלים.
ניצול הפועלים במפעלים, דיכויים ועוניים המוחלט, הביאו את מרקס להאמין שפעילות כלכלית למען רווח אישי היא לא מוסרית ודימה אותה למציצת דם של הערפד. הקפיטליסט, לטענתו, מוצץ את דמו של הפועל בתהליך ייצור הסחורות, שמטרתו יצירת רווח לבעל ההון לאחר מכירתן.
הפועל שנאלץ לעבוד כדי להתקיים הופך למנוכר לעצמו ולסביבתו, כי הוא עושה עבודה מתוך אילוץ ושיעבוד ולא מתוך שמחת חיים ויצירתיות.
כדי לשנות מצב זה, לדעת מרקס, יש צורך במהפכה, שתעביר את אמצעי הייצור מבעלי ההון לפועלים, מטרת הייצור תשתנה: במקום רווח אישי לבעל ההון, ייצור למען סיפוק הצרכים של הפועלים, שייאפשר להם לעבוד מתוך חירות ושמחה ולא מתוך שיעבוד.
מרקס שאף למציאות אוטופית ללא כסף וללא מוטיבציה לרווח אישי, אך מציאות כזאת לא יכולה להתקיים, כי המניע להתפתחות טכנולוגית ולהתפתחות כלכלית הוא רווח אישי.
קיימת בעייה אתית בעשיית רווח, כי הרווח של האחד, בהרבה מקרים הוא הפסדם של האחרים, אך המוטיבציה להשיג אותו, גורמת ליזמים להשקיע במפעלים שמייצרים ביקוש לעבודה ולידיים עובדות.
מכיוון שמרקס השתמש באלמנטים אנטישמיים כדי לתאר את הבעיות המוסריות של הפעילות המסחרית, אני מבקשת לציין את החקיקה הסוציאלית שיסודה בדת ובתרבות היהודית:
התורה מצווה לדאוג לגר, ליתום ולאלמנה באמצעות מעשר עני ומתנות עניים: לקט, פאה, שכחה ועוד.
בקהילה היהודית בגלות נוצרו מוסדות של גמילות חסדים שקיימים עד היום, ובארץ חלק גדול מאירגוני צדקה ועזרה הדדית מנוהלים על ידי גורמים חרדיים.
השקפת העולם שעומדת בבסיס הפעילות של אירגונים אלה היא האמונה היהודית שצריך לתת צדקה ולעזור לחלש.
הפוסט נכתב בהשראת פרק 7: קרל מרקס: מיהדות הריבית לערפדות עולמית: בספר:
מולר, ג'רי, האינטלקטואלים והשוק: כרוניקה של אהבה ותיעוב: תל-אביב: סלע מאיר, תשע"ט (2019).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה