מחשבות על ספרי שואה (2)

ברשומה זו אני מתייחסת לספרים הבאים :

בלייער, רבקה. בת חמש עשרה הייתי... בגיהנום הנאצי. בני-ברק, תשס"ג.

גוטמן, דוד. הדרך הביתה. 2011

לוי, פרימו. הזהו אדם?. תל-אביב: עם עובד, 1988

לוי, פרימו. השוקעים והניצולים. תל-אביב: עם עובד, 1997

מאראי. שאנדור. זיכרונות מהונגריה : 1944 - 1948. ירושלים : כתר, 2012

כשאני חושבת על ספרי שואה שקראתי , אני נזכרת בביוגרפיה של רבקה בלייער : בת חמש עשרה הייתי בגיהנום הנאצי.

אני נזכרת במיוחד בקטע בו היא מתארת את חיי היהודים לאחר שגורשו מהעיירה איבראן בהונגריה, תחילה לעיר נירג'האזה ואחר כך בחווה לגידול טבק, לפני שהעלו אותם על הרכבות לאושוויץ.

בחווה לא היה להם מה לאכול והם נאלצו למכור את רכושם לאיכרים תמורת כיכר לחם.

היא סיפרה על בנות חסרות מזל, שלא מצאו שידוך, שחסכו בעמל רב עבור נדוניה, נאלצות למכור פריטים בעלי ערך תמורת מעט מזון :

חיינו בשימפוסטה בעוני ובמחסור, עסוקים כל היום במאבק להשגת מזון מינימלי לקיומנו. תושבי החווה ממש עשקו אותנו. הם התעשרו מיום ליום. רכוש תושבי הגטו עבר לרשותם בהדרגה. רכוש שנאסף בעמל רב משך שנים ארוכות, על ידי בנות בוגרות שהזדקנו ללא שזכו להנשא , בגלל צרת הנדוניה. בתקופה ההיא שלטו ברמה תביעות נוקשות לתשלום סכומי כסף גבוהים לנשואי הבנות. הורים רבים לא יכלו לעמוד בכך, בגלל תנאי הקיום הקשים והפרנסה המצומצמת. בנות אלו נאלצו למכור כעת עבור פת לחם, כל מה שאספו בשנות הציפייה לנשואיהן, עבודות יד יקרות עשויות מבד דמשק משובח. בנות הגויים קיבלו כל מה שנותר עדיין ברשותנו: מפות נהדרות עם עבודת תחרה סביב השוליים...סדינים, ציפות, כסף, תכשיטי זהב וכלי כסף, הכל – עבור מעט לחם להחיות את נפשנו...החפצים היקרים ביותר, היפים ביותר – איבדו את ערכם בגטו, רק מצרכי מזון היו יקרים. (עמ' 95).

למרות כל מה שעברה, המחברת לא איבדה את אמונתה, ושילבה מושגים דתיים בכתיבת הספר. היא הסבירה במושגים דתיים את ההישרדות באושוויץ :

רק אדם שהקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו חנן לחיים מסיבות הנעלמות מאיתנו, רק הוא זכה להשתחרר ממחנות המוות!. הדבר הוכח ואומת בשתי דרכים: חלק אחד נלחם ונאבק על חייו, ניסה להנצל בכל דרך אפשרית, עבר באש ובמים, תחילה באושויץ ולאחר מכן במחנות העבודה ולדאבון הלב לא נשאר בחיים. החלק השני לא יזם או פעל פעולות מיוחדות כדי להינצל, ובכל זאת בחסדי שמים שב הביתה מתופת הגיהנום. (עמ' 148 – 149).

לפרימו לוי היה הסבר שונה להישרדות באושוויץ:

במחנה היו שני סוגים של אנשים : הניצולים והנידונים למוות והניצולים הם אסירים שהצליחו להגיע למנת מזון מוגדלת בגלל איזו זכות יתר שהיתה להם.

בספרו השוקעים והניצולים הוא כתב שהאסירים בעלי זכויות היתר היו מיעוט באוכלוסיית המחנות אבל הם מייצגים רוב גדול בין השורדים . מנת המזון שהאסירים קיבלו לא היתה מספקת ובתוך שניים שלושה חודשים הגיע מוות מרעב או מוות כתוצאה ממחלות שהרעב גרמן. רק בתוספת של מזון אפשר היה למנוע מוות, אבל כדי להשיגה דרושה היתה זכות יתר, גדולה או קטנה. (עמ' 30)

בספר הזהו אדם הוא מסביר את הישרדותם של כמה מאות אנשים מהמשלוחים הראשונים:

בשנת 1944 שרדו באושויץ רק מעטים מן העצירים היהודים הותיקים. מן האסירים שמספריהם היו קטנים מ- 150,000 שרדו אך מאות אחדות. אף אחד מהם לא היה אסיר פשוט שעבד בקומנדו רגיל וחי רק ממנת המזון הרגילה של המחנה. שרדו בדרך כלל רופאים, חייטים, סנדלרים, מוסיקאים, טבחים, צעירים שמשכו הומוסקסואלים, ידידיו של איזה ראש ונוגש מן המחנה או בני עירו או כפרו.

שרדו גם אנשים אכזריים במיוחד, חזקים ולא אנושיים שקיבלו תפקידים (קאפו) והיו גם כאלה שלא היו בעלי תפקידים אך הצליחו להשיג באמצעות עורמתם עמדות כוח. (עמ' 94-95).

רבקה בלייער מתארת בספרה דמות של אשה גדולת מיימדים, קאפו ששמה רוז'י, שהיתה ראש הצריף. היא קיבלה את הבנות שהגיעו במשלוח מהונגריה בשטף של קללות ואמירות אכזריות  (עמ' 152).

כקאפו נהנתה מזכויות יתר (עמ' 159) וכדי לשמור עליהן התמידה באכזריותה:

אחת הפינות בצריף הופרדה על ידי מחיצה מהשטח הכללי. היה זה חדרה המאולתר של רוזי. את בגדיה אחסנה בארון עשוי לוחות עץ. בערבים הכינה לעצמה לחם קלוי עם מרגרינה. הריח המגרה התפשט בחלל הצריף והגביר את רעבוננו התמידי.

לרוז'י היה אופי הפכפך, עד כי היה מסוכן להיות בקירבתה. פעם סיפרה שהגרמנים תפסו אותה על גבול פולין-סלובקיה וכבר חמש שנים היא כאן במחנות אושויץ ובירקנאו. הפלא הוא שהיא עדיין חיה וכלל לא מפליא שנהפכה למפלצת.

בעמ' 175 כתבה עליה:

היא כבר הזדהתה לגמרי עם המפלצות הנאציות. במקרים רבים ביצעה את תפקידיה אפילו מעבר לנדרש, תמורת כך קיבלה את הזכות לחיות.

הסופרת ,כפי שכבר הזכרתי מקודם, דבקה באמונתה בבורא עולם ובספרה היא מתארת טקס קבלת שבת באושוויץ :

הנערות הדתיות התכנסו באחת הפינות ושרו את "מזמור שיר ליום השבת" והתפללו, ובפינה אחרת בנות מקאליב שרו את השיר : "כבר קורא התרנגול" וכל האסירות בצריף, יותר מאלף נשים, הצטרפו לשירתן בבכי ובתחנונים (עמ' 165).

על השיר הזה נודע לי לראשונה מספרו של דוד גוטמן : הדרך הביתה.

הוא שר את השיר כילד בבחינת כניסה למקהלת ילדים במחנה פליטים שבו היה לאחר המלחמה.(עמ' 123)

התרנגול קורא:

התרנגול קורא,

השחר עולה.

ביער כחול ושדות ירוקים

ציפור מהלכת.

איזו מן ציפור?

איזו מן ציפור?

גבה כחול, רגלה ירוקה,

לי היא ממתינה.

חכי ציפור, חכי,

חכי תמיד לי.

אם האל הועיד אותך לי

את תהיי שלי.

מתי זה יקרה?

מתי זה יקרה?

אם יבנו את המקדש

ועיר ציון תיבנה –

אז זה יקרה.

בעמ' 62 – 65 המחבר מתאר את המעבר לגטו בודפשט בעקבות צו מ 16 באוקטובר 1944.

היהודים רוכזו בכיכר קלאוזל בלב הגטו ונדרשו לשים את כל הכסף , התכשיטים, השעונים ושאר דברי הערך שברשותם בארגזים העומדים במרכז הכיכר.

על הדרישה הכריז נער לבוש במדי "צלב החץ" שאיים עליהם שימותו אם לא יעשו כך. הוא אמר להם להביט על הגופות השרועות על הקרקע , גופות של יהודים שהרג, ואיים שכך יקרה להם אם ינסו להתחכם.

נזכרתי בקטע זה כשקראתי את הספר "זיכרונות מהונגריה 1944 – 1946 "של שאנדור מאראי.

בחלק הראשון של הספר הוא מתאר בהרחבה את כניסתם של החיילים הרוסים לכפר שלו.

הוא תיאר בהרחבה רבה את השתלטות החיילים הרוסים על בתים בכפר וגנבת רכוש, אך הוא לא ציין שזמן קצר לפני זה הצבא ההונגרי או המשטרה ההונגרית עשו את אותו דבר לאזרחים היהודים של הונגריה.

רוב הספר עוסק בביקורת השלטון הקומוניסטי בהונגריה אך הוא מתייחס גם ליהודים ולשואה.

בחלק השלישי הוא מתאר אירוע שנחרט עמוק בזכרוני וריגש אותי מאוד :  יהודי שהכיר , שיודע שעומדים לקחת אותו, בא לביתו של הסופר  ומבקש ממנו בקשה אחת – לשמור על אלבום שלו, שבו כתבו לו גדולי הסופרים והאינטלקטואלים של הונגריה:

בשעות אחר הצהרים של יום א' לאחר 18 במרס 1944 צלצל הפעמון בדירת הסופר בבודה.

פולדי קראוס עמד בדלת, מחזיק מתחת לבית שחיו ספר גדול במתכונת אלבומית עטוף בנייר עיתון.

פולדי קראוס היה בעלים של בית מרזח שהיה אחד ממקומות הבילוי והשתייה הקבועים של קרודי .(סופר הונגרי).

פולדי היה המוזג, ידידם של קרודי ושל שאר הסופרים שהיו פוקדים את המקום.

הוא ביקש מהסופר להחביא את האלבום כי מישהו הלשין עליו ובאים לקחת אותו:

"מישהו הלשין עליי. הם באים כבר לקחת אותי. תסתיר את זה תדאג לשמור על זה". ידו רעדה כאשר הגיש לי את הספר האלבומי, פסגת חייו, אוצרו היחיד. באלבום זה כתבו לו סופרים, עיתונאים, אמנים, ציפורי לילה, אבירי ההרפתקאות של העולם האינטלקטואלי של בודפשט, כמה שורות למזכרת ....פולדי לא בכה, אך עיניו היו לחות ושפתיו רעדו מתחת לשפמו. "גם ג'ולה כתב בפנים", אמר בקול צרוד. "תחביא אותו. לפחות שהוא ישרוד".

ספר אלבומי זה היה גולת הכותרת של חייו של פולדי קראוס, בעל בית המרזח מטבאן, האיש הצנוע, העני המרוד העליז תמיד, המוזג הנוהם.עכשיו, על סף הכליה, זה היה הדבר שרצה להציל.

דפדפנו באלבום. חתימותיהם של המתים חלפו לנגד עינינו. אחר כך חתימותיהם של אלה שהיו עדיין בחיים, אבל בשעות אלה התכוננו כבר לגירוש או למוות....

קרודי כתב חצי עמוד באלבום...וגם האחרים, דור שלם.גם אני רשמתי שם בשעתו כמה שורות, וכעת מצאתי את העמוד.

ביקשתי ממנו לקחת את האלבום ולמסור אותו למישהו אחר, כי אצלי הוא לא יהיה במקום מבטחים...הזכרתי שתי כתובות שבהן אולי יוכל האלבום להישמר במקום בטוח יותר. מאוחר יותר נודע לי שפולדי לא חיפש גם אחת מהן – האלבום נכחד יחד איתו , כאשר ימים ספורים לאחר מכן לקחו אותו יחד עם אשתו, דודה פולדי, למפעל הלבנים אוילאק, ומשם הלאה, למחנה השמדה בפולין.

(עמ' 304 – 306)