מחשבות על מגילת אסתר

בספר שבע אימהות של יוכי ברנדס שעוסק בדמויות של נשים מהתנ"ך ,  יש פרק המוקדש לאסתר.

אסתר מתוארת כמי שהחלה את דרכה בארמון , ליתר דיוק בהרמון, כבובה צייתנית שעסוקה כל היום בטיפוח עצמי ובעקבות המשימה שהוטלה עליה להציל את העם היהודי מגזרת השמדה היא חושפת צד אחר באישיותה, צד שהיה מוסתר והוא החוכמה שלה – היכולת שלה לתכנן תוכנית הצלה ולבצע אותה.

המחברת טוענת שהמגילה בקריאה רגילה מתארת מאבק בין יהודים לבין שונאיהם .

ברובד הגלוי מתחולל מאבק בין הגויים ליהודים וברובד הסמוי מתחולל מאבק בין הגברים לנשים.

מקריאת המגילה אני מתרשמת שהבעיה היא עם שונא אחד – המן, שונא בעל עמדה גבוהה וכוח רב, לא קבוצה של שונאים.

האימפריה שבה שולט אחשוורוש מגוונת מבחינה דתית ולאומית, והשנאה של המן כלפי היהודים נראית לא כשנאה דתית אלא נובעת מכך שהם נתפסים בעיניו כגורם חתרן ואפילו זה לא מה שבאמת מפריע לו אלא הפגיעה האישית בו כסמכות זהה למלך.

הוא הופך את העניין האישי בינו ובין מרדכי לעניין לאומי  : הוא מציג את היהודים כסכנה לממלכה בגלל דתם שלא מאפשרת להם לציית לחוקי המלך ולכן יש להשמידם.

העניין האישי הופך כאן לעניין עקרוני , ממלכתי,  ויש לו השלכות לגבי עם שלם שאין לו קשר למקרה.

ההחלטה של מרדכי לא להתרפס בפני המן, החתרן האמיתי והסכנה האמיתית לשלטון, היא החלטה אישית, אך עם שלם עלול לשלם את המחיר עליה.

עניין אישי שהופך לעניין עקרוני נמצא גם ברובד השני של המגילה שעליו מדברת המחברת, והוא מאבק בין גברים ונשים.

סירובה של ושתי להגיע למשתה המלך הוא עניין אישי בינה ובין אחשוורוש אך יועצי המלך ושריו הפכו אותו לעניין עקרוני וממלכתי : סירובה של ושתי לא יכול לעבור בשתיקה כי אז כל נשות הממלכה יפסיקו לציית לבעלים שלהן.

כי יצא דבר המלכה על כל הנשים , להבזות בעליהן, בעיניהן, באמרם : המלך אחשורוש אמר להביא את ושתי המלכה לפניו ולא באה (אסתר א, יז)

הסירוב של ושתי קיבל משמעות ממלכתית ואיגרות נשלחו לכל מדינה ומדינה ממדינות הממלכה ובה הצו שבכל בית שבו חי זוג מעורב , תהיה שפת הבעל השפה המדוברת וזה כסימן ואות לשלטון הבעל בביתו.

ההתנהלות של השלטון מתוארת לאורך כל המגילה כהתנהלות מגוחכת , ענייני הממלכה הם משתאות, מציאת מלכה חדשה למלך, ושליט האימפריה הגדולה מתואר כאדם חסר אישיות  וחסר שכל , המתומרן בקלות על ידיו יועציו.

שום דבר הוא לא מחליט בעצמו. כל דבר מחליטים בשבילו היועצים . אדם כזה עומד בראש אימפריה.

השרים מייעצים למלך לגרש את ושתי, נערי המלך יעצו לו לקבץ נערות מרחבי הממלכה , הוא מבקש את עצת המן כיצד להטיב עם אדם שהוא חפץ ביקרו .

שום דבר ממה שנעשה בממלכה הוא לא יוזמה שלו, אלא פרי מחשבה של אחרים.

הוא רק חותם על החלטות של אחרים ולאחר שהוא חותם לא ניתן לבטל את הצווים.

לכן הוא נתן למרדכי ואסתר לכתוב ספרים חדשים שמורים ליהודים להתגונן מפני הבאים להשמידם.

את גזרת ההשמדה לא ניתן לבטל "כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתם בטבעת המלך אין להשיב" (אסתר ח, ח) אך המלך חתם על ספרים חדשים שאפשרו ליהודים להילחם באויביהם.

נוצר מצב אבסורדי שבמקום לבטל את הגזרה ולמנוע שפיכות דמים, בגלל עניין בירוקרטי , לא ניתן לבטל את הגזרה וכך יוצרים גזרה חדשה שמשמעותה הרג של אנשים אחרים – הגויים שינסו לבצע את גזרת המן.

המשפט הזה, שצו שחתום בחותמת המלך לא ניתן לבטל, שמראה את האבסורד שלמסמך יש ערך יותר מחיי אדם, והבלטת עניין הספרים וחתימת המלך לאורך המגילה, נראים כביקורת על השלטון.

המגילה היא ביקורת על התנהלות השלטון בממלכת פרס ומדי .

לדעתי , המגילה לא באה לתאר רק את תהפוכות הגורל והנס שקרה ליהודים אלא לבקר את השלטון , להראות שבשלטון נמצאים אנשים לא ראויים שבכוחם לחרוץ גורלות של אנשים ועמים.

אדם שרוב זמנו נמצא במצב של שיכרות, חסר כושר שיפוט והחלטה עצמאית, מתומרן על ידי יועץ מושחת, בידיו הסמכות לחתום על מסמכים בעלי משמעות של חיים ומוות עבור עמים בשליטתו, ולאחר שהוא חותם לא ניתן לבטל אותם גם אם הוא שינה את דעתו.

המגילה מסתיימת בתיאור גדולתו של מרדכי: לאחר שסיימה אסתר את שליחותה כמצילת העם היהודי, מונה מרדכי למשנה למלך אחשוורוש ותיאור מעמדו חותם את המגילה : "ופרשת גדלת מרדכי, אשר גדלו המלך, הלא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי, מדי ופרס. כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש, וגדול ליהודים, ורצוי לרוב אחיו, דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו" (אסתר פרק י, פס' ב-ג).

אשה הצילה את עמה, אך המגילה מסתיימת בתיאור גדולתו של גבר, כדי להבהיר לנו שגם אם הישועה הגיעה מאישה שלטון הגבר יתקיים לעולם.

מגילת אסתר. מתוך : מאגר ספרות הקודש של סנונית.