בהמשך לפוסט הקודם בנושא ספרות חרדית אני רוצה לציין ז'אנר נוסף - ביוגרפיות של ניצולי שואה.
בסיפורים האישיים של ניצולי השואה מתוארים הסבל והזוועות כמו אצל ניצולי שואה שאינם חרדים, אך מודגשת בהם הדבקות באמונה בה' וחזרה לאורח החיים היהודי לאחר השואה.
ביוגרפיה של ניצולות שואה חרדיות הגיעה לאחרונה לספריה, ביוגרפיה שמספרת על חייהן של חמש בנות דודות שנפגשו באושוויץ ועברו שם יחד את כל תלאות האימים של המלחמה.
שם הספר: פגישת החמישיה בשערי הגיהנום התחתון - אוישוויץ / נערך ע"י ח. פוקס (וויסבלום), י. זילבערבערג (אייכנשטיין)
בגב הספר כתוב:
"הן יקחו אתכם הקוראים, אל תקופות רחוקות, מתחילת זכרונות ילדותם. מחיי האושר בבית יהודי ושורשי, וחיי היהדות ששפעו בה, יעברו אתכם אל מעבר לשערי הגיהנום, ויספרו את אשר עבר עליהם בשנות ראינו רעה, וכיצד ראו גם שם את השגחתו יתברך, עד ליום שחרורם".
מאחורי השער כתוב על הספר שהוא יצא בשנת תשס"ט באידיש והוא זכה לתגובות נלהבות ביותר על ידי הקוראים, בהיותו שזור אמונה ובטחון בה' גם בימי חושך ואפלה.
הספר מוגש כעת כשהוא מתורגם ללשון הקודש.
בעמוד הראשון והשני מופיעות שתי הסכמות לספר: הסכמה של הרב יוסף ליברמן, ראש ישיבה "כולל שומרי החומות", ירושלים, והסכמה של רבי מאיר וויסבלום, ברוקלין.
בהקדמה כתבו צאצאי המחברות :
"למה עשה ה' ככה? מדוע? גזירה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה!
במופלא ממך אל תדרוש. אסור לנו להרהר בכך, בין כה ובין כה לא נבין. נסתרות דרכי השם. הסיבות - נעלות ונעלמות מאתנו....בשעות חשיכה שהוא בבחינת לילה, עלינו להחזיק באמונתנו" (עמ' 15).
הפרק הראשון נפתח בספורה של ניצולה שמוצאה מהעיירה בורשה מאזור מאראמורש.
היא מתארת את החיים בעיירה החסידית ובתיאור משולבות תמונות של המקום, ופורטרטים של רבנים שחיו שם.
החל מהפרק השני היא מתארת את החיים עם כניסתם של ההונגרים ב 1940.
המחברת ואחיה שהתייתמו מהוריהם, נשארו עם סבתם וכדי לעזור בפרנסת המשפחה היא עברה לגור בגרויסווארדיין אצל קרוביה.
המצב הכללי בגרויסווארדיין הלך ונהיה רע יותר ויותר. היהודים חששו לצאת לרחוב מפחד שיתנכלו אליהם, יגזזו את פאותיהם או זקנם, או שיחטפו אותם וישלחו אותם למחנה עבודה.
לאחר חג הפסח הוכרזה פקודה כי בתוך ימים ספורים על כל יהודי העיר לעבור לגטו. מי שייתפס מחוץ לגבולות הגטו לאחר הזמן שנקבע - יירה למוות.
הדוחק בגטו היה נורא והתנאים קשים מנשוא. הם חיו כעופות בלול, דחוסים וצפופים וללא תנאי חיים מינימליים.
ביום שני של שבועות 1944, גירשו אותם השוטרים ההונגרים באכזריות והובילו אותם בצעידה רגלית לתחנת הרכבת בעודם נושאים חבילות כבדות וילדים קטנים.
לאחר הליכה מפרכת הם הגיעו רעבים וצמאים לתחנת הרכבת ושם דחפו אותם בכוח ובגסות לקרונות.
הם היו נעולים בקרונות בקר בצפיפות בלתי אנושית, רעבים וצמאים ובליווי בלתי פוסק של בכיות הילדים והתינוקות.
בתום שלושה ימים של נסיעה ברעב ובצמא הם הגיעו אל המקום השטני ביותר עלי אדמות, אל אושוויץ.
המחברת מתארת את הסלקציה, החוויה המשפילה של גזיזת השיער והמקלחת וקבלת השמלות שלא התאימו לגופן.
היא מתארת את הבלוקים, דרגשי השינה, המסדרים והצלפות השוט.
במסדרים הן נצטוו לעמוד על הברכיים במשך ספירה ארוכה והדבר היחיד שיכלו לעשות היה להתפלל.
הן זכרו את חשבון הימים על פי הלוח העברי, ובעיצומו של מסדר הספירה, בתנוחת כריעה היו מתפללות.
באושוויץ היא פגשה דודניות שלה וראתה בכך נס כי מי עוד בתוך הגיהנום הנורא הזה זכה לשהות יחד עם קרובי משפחה.
עובדה זו הקלה על סבלן של הבנות והעניקה להן כוחות להמשיך על אף הכל ולהיאחז בתקווה עד ליום השחרור.
פוקס, ח וזילברברג,י פגישת החמישיה : בשערי הגיהנום התחתון אוישוויץ. צוף, [2016].
בפרקי הספר משולבות תמונות רבות של רבנים, מצבות ומסמכים ובסופו יש אילנות יוחסין והנצחות.
על ביוגרפיה נוספת של ניצולת שואה ששרדה את אושוויץ, כתבתי ברשומה מחשבות על ספרי שואה 2.
המחברת מתארת את החיים באושוויץ ומשלבת בתיאורה מונחים דתיים:
היא הסבירה את ההישרדות באושוויץ במונחים דתיים:
בסיפורים האישיים של ניצולי השואה מתוארים הסבל והזוועות כמו אצל ניצולי שואה שאינם חרדים, אך מודגשת בהם הדבקות באמונה בה' וחזרה לאורח החיים היהודי לאחר השואה.
ביוגרפיה של ניצולות שואה חרדיות הגיעה לאחרונה לספריה, ביוגרפיה שמספרת על חייהן של חמש בנות דודות שנפגשו באושוויץ ועברו שם יחד את כל תלאות האימים של המלחמה.
שם הספר: פגישת החמישיה בשערי הגיהנום התחתון - אוישוויץ / נערך ע"י ח. פוקס (וויסבלום), י. זילבערבערג (אייכנשטיין)
בגב הספר כתוב:
"הן יקחו אתכם הקוראים, אל תקופות רחוקות, מתחילת זכרונות ילדותם. מחיי האושר בבית יהודי ושורשי, וחיי היהדות ששפעו בה, יעברו אתכם אל מעבר לשערי הגיהנום, ויספרו את אשר עבר עליהם בשנות ראינו רעה, וכיצד ראו גם שם את השגחתו יתברך, עד ליום שחרורם".
מאחורי השער כתוב על הספר שהוא יצא בשנת תשס"ט באידיש והוא זכה לתגובות נלהבות ביותר על ידי הקוראים, בהיותו שזור אמונה ובטחון בה' גם בימי חושך ואפלה.
הספר מוגש כעת כשהוא מתורגם ללשון הקודש.
בעמוד הראשון והשני מופיעות שתי הסכמות לספר: הסכמה של הרב יוסף ליברמן, ראש ישיבה "כולל שומרי החומות", ירושלים, והסכמה של רבי מאיר וויסבלום, ברוקלין.
בהקדמה כתבו צאצאי המחברות :
"למה עשה ה' ככה? מדוע? גזירה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה!
במופלא ממך אל תדרוש. אסור לנו להרהר בכך, בין כה ובין כה לא נבין. נסתרות דרכי השם. הסיבות - נעלות ונעלמות מאתנו....בשעות חשיכה שהוא בבחינת לילה, עלינו להחזיק באמונתנו" (עמ' 15).
הפרק הראשון נפתח בספורה של ניצולה שמוצאה מהעיירה בורשה מאזור מאראמורש.
היא מתארת את החיים בעיירה החסידית ובתיאור משולבות תמונות של המקום, ופורטרטים של רבנים שחיו שם.
החל מהפרק השני היא מתארת את החיים עם כניסתם של ההונגרים ב 1940.
המחברת ואחיה שהתייתמו מהוריהם, נשארו עם סבתם וכדי לעזור בפרנסת המשפחה היא עברה לגור בגרויסווארדיין אצל קרוביה.
המצב הכללי בגרויסווארדיין הלך ונהיה רע יותר ויותר. היהודים חששו לצאת לרחוב מפחד שיתנכלו אליהם, יגזזו את פאותיהם או זקנם, או שיחטפו אותם וישלחו אותם למחנה עבודה.
לאחר חג הפסח הוכרזה פקודה כי בתוך ימים ספורים על כל יהודי העיר לעבור לגטו. מי שייתפס מחוץ לגבולות הגטו לאחר הזמן שנקבע - יירה למוות.
הדוחק בגטו היה נורא והתנאים קשים מנשוא. הם חיו כעופות בלול, דחוסים וצפופים וללא תנאי חיים מינימליים.
ביום שני של שבועות 1944, גירשו אותם השוטרים ההונגרים באכזריות והובילו אותם בצעידה רגלית לתחנת הרכבת בעודם נושאים חבילות כבדות וילדים קטנים.
לאחר הליכה מפרכת הם הגיעו רעבים וצמאים לתחנת הרכבת ושם דחפו אותם בכוח ובגסות לקרונות.
הם היו נעולים בקרונות בקר בצפיפות בלתי אנושית, רעבים וצמאים ובליווי בלתי פוסק של בכיות הילדים והתינוקות.
בתום שלושה ימים של נסיעה ברעב ובצמא הם הגיעו אל המקום השטני ביותר עלי אדמות, אל אושוויץ.
המחברת מתארת את הסלקציה, החוויה המשפילה של גזיזת השיער והמקלחת וקבלת השמלות שלא התאימו לגופן.
היא מתארת את הבלוקים, דרגשי השינה, המסדרים והצלפות השוט.
במסדרים הן נצטוו לעמוד על הברכיים במשך ספירה ארוכה והדבר היחיד שיכלו לעשות היה להתפלל.
הן זכרו את חשבון הימים על פי הלוח העברי, ובעיצומו של מסדר הספירה, בתנוחת כריעה היו מתפללות.
באושוויץ היא פגשה דודניות שלה וראתה בכך נס כי מי עוד בתוך הגיהנום הנורא הזה זכה לשהות יחד עם קרובי משפחה.
עובדה זו הקלה על סבלן של הבנות והעניקה להן כוחות להמשיך על אף הכל ולהיאחז בתקווה עד ליום השחרור.
פוקס, ח וזילברברג,י פגישת החמישיה : בשערי הגיהנום התחתון אוישוויץ. צוף, [2016].
בפרקי הספר משולבות תמונות רבות של רבנים, מצבות ומסמכים ובסופו יש אילנות יוחסין והנצחות.
על ביוגרפיה נוספת של ניצולת שואה ששרדה את אושוויץ, כתבתי ברשומה מחשבות על ספרי שואה 2.
המחברת מתארת את החיים באושוויץ ומשלבת בתיאורה מונחים דתיים:
היא הסבירה את ההישרדות באושוויץ במונחים דתיים:
רק אדם שהקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו חנן לחיים מסיבות הנעלמות מאיתנו, רק הוא זכה להשתחרר ממחנות המוות!. הדבר הוכח ואומת בשתי דרכים: חלק אחד נלחם ונאבק על חייו, ניסה להנצל בכל דרך אפשרית, עבר באש ובמים, תחילה באושויץ ולאחר מכן במחנות העבודה ולדאבון הלב לא נשאר בחיים. החלק השני לא יזם או פעל פעולות מיוחדות כדי להינצל, ובכל זאת בחסדי שמים שב הביתה מתופת הגיהנום. (עמ' 148 – 149).
בלייער, רבקה, בת חמש עשרה הייתי בגיהנום הנאצי, בני-ברק, תשס"ג.
לסיום, אני רוצה לציין גם סדרת ביוגרפיות של ניצולי שואה שנכתבו במסגרת פרויקט תיעוד זכרונותיהם של ניצולי שואה הגרים בתחומי המועצה האזורית נחל-שורק.
כל ספר מתאר סיפור אישי של ניצול שואה, ששב אל אורח החיים הדתי לאחר השואה והקים משפחה במדינת ישראל. בסוף כל ספר יש אלבום תמונות של משפחתו.
ניתן לצפות בביוגרפיות בקובץ pdf באתר : לדורות - סיפוריהם של ניצולי השואה שחיים בישראל
רשימה של הביוגרפיות : מחשבות על ספרים - ביוגרפיות של ניצולי שואה
לסיום, אני רוצה לציין גם סדרת ביוגרפיות של ניצולי שואה שנכתבו במסגרת פרויקט תיעוד זכרונותיהם של ניצולי שואה הגרים בתחומי המועצה האזורית נחל-שורק.
כל ספר מתאר סיפור אישי של ניצול שואה, ששב אל אורח החיים הדתי לאחר השואה והקים משפחה במדינת ישראל. בסוף כל ספר יש אלבום תמונות של משפחתו.
ניתן לצפות בביוגרפיות בקובץ pdf באתר : לדורות - סיפוריהם של ניצולי השואה שחיים בישראל
רשימה של הביוגרפיות : מחשבות על ספרים - ביוגרפיות של ניצולי שואה
באמת מעניין. אני חושבת שאכן אנשים שעברו את השואה ונותרו מאמינים - אין אמונה חזקה מזו.
השבמחקנראה לי שזה נושא מעניין לספרות השוואתית.
האם עשו מחקר כזה?