קריאה ראשונה בקינדל

לפני כחודש התחלתי לקרוא במכשיר קינדל : קורא אלקטרוני קטן ופשוט בתצוגת שחור-לבן.

גם צלמיות הספרים בדף הבית, מוצגות בשחור-לבן.

למכשיר יש מאפיינים משותפים לאפליקציה עברית בטאבלט ומאפיינים ייחודיים לו.

המכשיר מאפשר שינוי בהירות המסך, שינוי גודל טקסט ופעולות בטקסט כמו שיתוף בפייסבוק שקיימות באפליקציה עברית  בטאבלט, אך הוא כולל גם אפשרויות נוספות:

יישום מיוחד לקינדל הוא X-RAY  :

יישום זה כולל רשימה של שמות האנשים ושמות המושגים המופיעים בספר, והמקומות בהם הם מופיעים.

המושגים כוללים גם ערכים מוויקיפדיה.

הדוגמה הזאת כוללת ערכים מהספר : The Storyteller  של Jodi Picoult  .

עמוד זה כולל שמות דמויות מתוך הספר. לחיצה על אחד השמות פותחת דף עם מופעים של הדמות בעלילה.

בדוגמה זו מצולם העמוד הראשון שעוסק בדמות – Josef Weber  .

בראש העמוד מופיעה הגדרה של הדמות ומתחתיה ציטוטים שכוללים את שם הדמות.

לחיצה על הציטוט מעבירה לעמוד שממנו הוא לקוח.

יש אפשרות לקבל רק רשימה של מושגים שמופיעים בספר וזאת על ידי לחיצה על – Terms  :

לחיצה על מושג מעבירה לעמוד המושג שכולל מאמר מויקיפדיה ומתחתיו ציטוטים הכוללים את המושג.

לחיצה על ציטוט מעבירה לעמוד ממנו הוא לקוח.

יישומים נוספים, מיוחדים לקינדל :

אוסף קטעים שסומנו במהלך קריאת הספר - My Clippings

מילים שחיפש הקורא במילון במהלך הקריאה - Vocabulary Builder

על הספר:

הספר מורכב מכמה סיפורים :

הוא מתחיל בסיפור פנטסיה, שמאוחר יותר במהלך הקריאה, מתברר שהסבתא של גיבורת הסיפור, ניצולת שואה, כתבה בנעוריה.

לאחר הפרק הראשון של סיפור הפנטסיה , מתחיל הפרק הראשון של העלילה :

גיבורת הסיפור היא אישה יהודיה בת 25, שמנהלת רומן עם גבר נשוי, בגלל שיש לה צלקות על הפנים כתוצאה מתאונת דרכים שעברה, והיא לא מאמינה שמישהו אחר ירצה אותה.

היא עובדת בלילות במאפיה שנמצאת במרכז דתי שהקימה נזירה, שמשמשת לה גם כחברה, מייעצת לה עצות ומטיפה לה מוסר שהיא מנהלת רומן עם גבר נשוי.
דמות הנזירה מעוצבת בצורה חיובית מאוד, כאישה טובה ומאמינה, ואילו דמות הגיבורה מעוצבת כדמות אתאיסטית שבורחת מזהותה היהודית ומנהלת מערכת יחסים לא מוסרית.
אולי יש כאן ניסיון למצוא חן בעיני קהל יעד מסויים.

מלבד עבודתה, הגיבורה משתתפת כבר שלוש שנים, מאז פטירת אמה,  בקבוצת תמיכה לאנשים שמתמודדים עם אבדן קרובי משפחה. 

שם היא פוגשת את ג'וזף וובר, אלמן זקן, כבן 95 , שהגיע לקבוצה בעקבות פטירת אישתו.

האלמן הזקן, גרמני במוצאו, מורה לגרמנית ואזרח מוערך בקהילה, מתיידד איתה, ויום אחד כשהיא מסיעה אותו לביתו, הוא מספר לה שהוא פושע נאצי שחי בזהות בדויה ומבקש ממנה שתעשה לו המתת חסד כי כך, הוא מאמין, יזכה במחילה.

הגיבורה פונה לצייד נאצים, גבר יהודי צעיר, שבתחילה הטיל ספק בדברים שלה, אך לאחר שיחה נוספת ובירורים נוספים הוא משתכנע שיש מקום לחקירה.

במהלך העלילה הפושע הנאצי מספר את סיפור חייו בפרק ארוך, ובפרק  אחר מספר את  סיפורו צייד הנאצים, סיפור ,שכולל גם את הסטריאוטיפ של האמא היהודיה שמתערבת בחיים של הבן שלה, גם אם כבר שנים רבות הוא ילד גדול.
במהלך העלילה מתפתח גם סיפור אהבה בין הגיבורה לצייד הנאצים.

העלילה עוסקת בהרבה נושאים והיא לא ממוקדת בנושא העיקרי – סיפורה של הסבתא , עדותה של ניצולת שואה על חייה בגטו לודג', ועל חייה כאסירה באושוויץ.

בעלילה משולבים גם פרקים מסיפור הפנטסיה שכתבה הסבתא, סיפור שהוא משל למה שקרה במציאות.

זהו סיפור על נערה, שאביה אופה, ועל שני אחים ערפדים שרוצחים אנשים בעיירה.

הסיפור מקביל לסיפורה של הסבתא , שבתקופת השואה היתה נערה, אביה היה אופה, והערפדים הם שני האחים המפקדים הנאציים באושוויץ.
הסבתא מתוארת בנעוריה כבעלת כישרון ספרותי רב, שסיפור הפנטסיה שלה כלכך מרתק, עד שאחד מהאחים המפקדים באושוויץ, לוקח אותה כמזכירתו האישית, כדי שיוכל לשמוע את המשך הסיפור.
כישרון הכתיבה שלה ושליטתה בשפה הגרמנית, איפשרו לה לקבל עבודה בתנאים טובים יותר ומנת מזון גדולה יותר , השאריות מארוחתו של המפקד, ובכך הגדילו את סיכוייה לשרוד.
לאחר השואה בוחרת הסבתא להסתיר את עברה ולא לדבר עליו במשך 70 שנה. היא אפילו לא פרסמה את סיפור הפנטסיה שעזר לה לשרוד במחנה. מה שנראה לי עומד בסתירה לתיאור שלה כסופרת מוכשרת.
לסופר יש צורך לכתוב ולניצולים יש צורך לכתוב למען הדורות הבאים וגם כדי להנציח את יקיריהם שניספו בשואה.
הכתיבה היא צורך נפשי גם כשהכותב חושש שלא יאמינו לו או שלא ירצו לקרוא את דבריו.

בעלילה עולות גם הרבה שאלות בנושאים של מוסר ומערכות יחסים : דימוי עצמי נמוך, קשר עם גבר נשוי, אמונה ואתאיזם, זהות יהודית והתבוללות,  וזה בנוסף לדילמות המוסריות שקשורות לנושא העיקרי של הספר, נושא השואה :

האם הפושעים הנאציים שביצעו זוועות בזמן המלחמה נולדו מפלצות או שהם הפכו לכאלה?

האם כל אדם יכול להפוך למפלצת בנסיבות מסויימות?

האם אדם שרצח המונים יכול להפוך שוב לאזרח טוב והאם הוא ראוי למחילה?

האם יש זכות למישהו לסלוח לו?

ריבוי הדילמות המוסריות , ריבוי פרטים ונושאים בהם עוסק הספר, פוגם לדעתי באיכות הסיפור, כי הוא מסית את תשומת ליבו של הקורא מן העיקר.

מתוך האתר של Amazon .

עריכת תמונות באמצעות תוכנות מיקרוסופט ו- Picasa

לפני כשבוע קראתי פוסט שעוסק בעיבוד תמונות שגרם לי לחשוב על התוכנות שבהן אני משתמשת לשם עריכת תמונות.
אני משתמשת בתדירות גבוהה בתוכנה  Microsoft Office Picture Manager לשם חיתוך תמונות ושינוי גודלן:

עריכת תמונה ב Microsoft Office Picture Manager

בתוכנה זו ניתן לחתוך תמונה, לשנות את גודלה וכן את החדות, הבהירות, והצבע שלה.

התוכנה מאפשרת שינוי גודל של תמונה: 

מסמך- גדול, מסמך - קטן, אתר - גדול, אתר - קטן, דואר אלקטרוני -גדול, דואר אלקטרוני - קטן.

עריכה של תמונות ניתן לעשות גם ב- Microsoft Word :

כשמוסיפים תמונה למסמך ולוחצים עליה מעבירים אותה למצב של עריכה ואז מופיעים בראש העמוד כלי תמונות.

רואים כותרת כלי תמונות ומתחתיה הלחצן עיצוב אובייקט שלחיצה עליו פותחת סרגל עם אפשרויות עיצוב.

באמצעות הסרגל ניתן לשנות בהירות וחדות של תמונה, את הצבע שלה, את צורתה, ולהוסיף לה גבול ומסגרת.

ניתן גם לחתוך אותה ולשנות את גודלה.

זו תמונה מתוך תיקיית תמונות לדוגמה שנמצאת ב- Windows:

בתמונה זו עשיתי כמה פעולות:

צביעה מחדש - צבע הדגשה 3 בהיר

שינוי סגנון תמונה - הוספת מסגרת מתכת

אפקט תמונה - מסגרת משופעת

הורדתי את גובה התמונה ל- 10 ס"מ

ב- Microsoft Word 2010  ניתן גם להסיר את הרקע של התמונה ולהוסיף לה אפקטים אמנותיים:

תמונה מתוך תיקיית תמונות לדוגמה:

אפקטים אמנותיים:

הסרת רקע, שינוי צבע והוספת סגנון תמונה:

שימוש ב- Picasa לעיצוב תמונות:

תוכנה זו מאפשרת חיתוך תמונה ותיקוני צבע, בחירת גוונים וסגנונות תמונה.
היא מאפשרת גם יצירת קולאז'.

זו תמונה שצילמתי בתחנת מטרו בבודפשט.
בחרתי בלשונית עיצוב שהאייקון שלה הוא מברשת וריבוע תכלת, שאם שמים עליה את הסמן של העכבר מופיעה ההגדרה:
"עיבוד תמונה כיפי ועוד יותר שימושי".
בחרתי בסגנון תמונה: "מט בסגנון מוזיאון".

עיבוד תמונה עוד יותר כיפי ושימושי

בתמונה זו, צילום בניין הפרלמנט בבודפשט, בחרתי סגנון HDR והוספתי גבול שחור:

סגנון HDR מופיע בלשונית המסומנת במברשת וריבוע ירוק. אם שמים עליה את הסמן מקבלים את ההגדרה:
"עיבוד תמונה כיפי ושימושי יותר".

עיבוד תמונה כיפי ושימושי יותר

האפשרות להוסיף גבול מופיעה בלשונית עם המברשת וריבוע התכלת.

כשמוסיפים גבול ניתן לשנות את העובי שלו ואת צבעו.
אפשר לשנות עובי וצבע של גבול חיצוני, עובי וצבע של גבול פנימי, וגם לעגל את הגבול הפנימי.

תמונה בסגנון שנות השישים:

תמונה בסגנון Lomo עם גבול:

קולאז':

שימוש ב Feedly לקריאת חדשות

לפני כמה ימים התקנתי במיני טאבלט שלי את Feedly, יישום שאוסף חדשות מבלוגים ואתרי חדשות, ומאפשר צפייה מרוכזת בהם במקום אחד. היישום מאפשר חיפוש חדשות לפי מילת מפתח, בחירה של בלוגים ואתרי חדשות ואירגונם בקטגוריות.
היישום מאפשר לשמור כתבות לקריאה מאוחרת, לשתף אותן והוא מסונכרן גם עם מכשירים אחרים שבהם הוא מותקן.
אם אני אבצע פעילות בטאבלט שלי , האפליקציה שלי תתעדכן גם במכשיר אחר שבו היא מותקנת - המחשב האישי.
בדרך כלל אני לא משתמשת בשירות RSS לקבלת חדשות, אלא עושה חיפוש בעצמי ב Google News ובפייסבוק,
אבל היום הגעתי למאמרים מעניינים על אירועי תרבות בספריות ציבוריות דרך Feedly.
אחת הקטגוריות החדשותיות ביישום שלי היא Library וברשימת הכתבות שהופיעו שם מצאתי שלוש כתבות שעניינו אותי במיוחד ושמרתי אותן.

הכתבה הראשונה מימין היא על הרצאה שתתקיים ביום שישי בספריית - Tuscaloosa Public Library  במסגרת תערוכה שמוצגת בספרייה -  Darkness Into Life
המרצה הוא מקס הרצל, ניצול שואה, שהסתתר בחווה באלפים הצרפתיים בזהות של ילד קתולי יתום.
אתר הכתבה - Holocaust Survivor Max Herzl to speak at Tuscaloosa Public Library Friday

הזמנה לאירוע מאתר הספריה:

הכתבה השמורה שמופיעה באמצע היא על סדרת קונצרטים שתקיים התזמורת הסימפונית של אטלנטה בספריות של מחוז DeKalb
DeKalb Public Library

התזמורת הסימפונית של אטלנטה תקיים קונצרטים של מוסיקה קאמרית בכמה ספריות של המחוז שיאפשרו לתושבים לעשות היכרות עם המוסיקה ועם הנגנים.

אתר הכתבה - ASO Brings Free Concert Series to DeKalb Public Libraries

הכתבה השלישית עוסקת באירוע של שעת סיפור בספרייה ציבורית בהשתתפות כלב תרפיה. הפעילות מתקיימת ב -
 West Duluth Library

אתר הכתבה - Kids curl up with therapy dog, good book at West Duluth Library
הפעילות מתקיימת ביום שני אחר הצהריים בהשתתפות הילדים, הוריהם וכלבת תרפיה בשם טרייסי.
במהלך האירוע הילדים בוחרים ספרים וקוראים מהם לטרייסי יחד עם הוריהם.
הכלבה יושבת בשקט, בקושי זזה, בזמן שהילדים מלטפים אותה ומקריאים לה סיפורים.
פעילות הקריאה לכלבי תרפיה מעודדת את הילדים לקרוא ומקדמת אותם מכיוון שהם יכולים לקרוא ללא קבלת פידבקים שליליים על הקריאה שלהם. הכלב לא מבקר אותם על קריאתם אלא רק מקשיב.

הזמנה לאירוע מאתר הספריה:

את האפליקציה של Feedly  אפשר להוריד מחנות itunes עבור מכשירי Apple ומחנות Google Play  עבור מכשירי Android .

לפני כמה ימים הגעתי למאמר על שירות חדש שספריות  Maryland  נותנות למנויים, אך לא שמרתי אותו וכשחיפשתי אותו שוב למחרת לא מצאתי אותו ברשימת המאמרים.
היום הגעתי אליו שוב באמצעות חיפוש בתיבת חיפוש שנמצאת בראש העמוד ומאפשרת חיפוש מאמרים.
המאמר הוא על שירות חדש בספריות - גישה למדף כתבי עת דיגיטליים ואפשרות להוריד ממנו גיליונות  למכשיר אישי.
השירות נקרא Zinio והוא ניתן בחינם למנויי הספריה.
הכתבה - Area Libraries Now Offering Free Digital Magazines
Zinio מאפשר גישה למגזינים פופולריים, ויותר מ- 50 מגזינים כאלה ניתנים להורדה ללא תשלום.

ב YouTube יש סרטוני הדרכה של ספריות ציבוריות שכבר הכניסו את השירות הזה, כיצד ליצור מנוי לשירות וכיצד להשתמש בו.

אפליקציית עברית באייפד ובמיני טאבלט : הדגמה באמצעות הספר - אור בין האוקיינוסים

האפליקציה עברית מותקנת בשני מכשירים שלי : אייפד ומיני טאבלט עם מערכת הפעלה אנדרואיד.
האפליקציה באייפד יותר מורכבת, היא כוללת אפשריות שלא מופיעות באפליקציית האנדרואיד.

האפליקציה שמיועדת לטאבלטים עם מערכת הפעלה אנדרואיד וזמינה להורדה ב Google Play כוללת את האפשרויות הבאות :

בעמוד הספריה יש אפשרות להציג את הספרים שנרכשו על פי ספר / סופר / קראתי לאחרונה.
יש אפשרות להגדיל ולהקטין את הטקסט, לנווט בין פרקים, לקרוא באופן אוטומטי מהעמוד האחרון בו נפסקה הקריאה וקריאת הספר בתצוגת אורך או רוחב.

המשמעות של החיצים שמופיעים על צלמיות הספרים היא שהספרים טרם נטענו למכשיר.
לחיצה על החץ תבצע את ההורדה למכשיר.

תצוגת טקסט באפליקציה לאנדרואיד
בסרגל התחתון מופיעות שתי אפשרויות : ניווט בין פרקים ושינוי גודל טקסט

באתר עברית כתוב שמופיע מידע אודות הספר, אך לא מופיעה אפשרות כזאת באפליקציה שמותקנת במיני טאבלט שלי.
מידע אודות הספר מופיע רק באפליקציה שמותקנת באייפד.

את האפליקציה לאייפד מורידים מה App store  ובנוסף לפונקציות שכוללת האפליקציה לאנדרואיד היא כוללת גם מידע על הספר ומאפשרת להדגיש טקסט, להוסיף לו הערה, ולשתף אותו בפייסבוק או בדואר אלקטרוני.
בסרגל התחתון מופיעה אפשרות : סימונים. כשלוחצים עליה נפתחת רשימה של קטעים שסומנו בספר על ידי הקורא.
האפשרות תקציר שמופיעה גם היא בסרגל התחתון פותחת חלונית עם תקציר של הספר עם אפשרות לשתף אותו בפייסבוק או בדואר אלקטרוני.

בסרגל התחתון מופיעות האפשרויות : פרקים , תצוגה , סימונים, תקציר

כך נראה השיתוף על הקיר שלי בפייסבוק:

יש גם אפשרות לשתף ציטוט מתוך הספר אך הקטע המסומן לא מופיע במלואו על הקיר:

טקסט מסומן באפליקציה:

כאשר בוחרים באפשרות לשתף את הקטע המסומן מופיעה חלונית :

על הספר:

הספר אור בין האוקיינוסים הוא לא רק סיפור על כמיהה לאימהות ומאבק על ילדה אלא גם על בחירות אישיות והמחיר שמשלמים עליהן ועל גורלו הטראגי של האדם הקטן.
טום ניצב בפני בחירה בין נאמנותו לאשתו ונאמנותו לחוק ולמצפונו האישי. הוא נאלץ לבחור בין אושרו ובין אושרה של האם הביולוגית של הילדה. הוא ויתר על אושרו ועל אושר משפחתו כדי לא לאמלל אישה אחרת, כדי שמצפונו יהיה נקי.
הוא יכל להמשיך לחיות בשקר, להמשיך לשתף פעולה עם אישתו ולהסתיר את האמת על הילדה, וכך להמשיך לחיות חיי משפחה מאושרים, אך הוא הקשיב למצפונו וכתב לאם הביולוגית, הודיע לה שבתה בחיים וצירף גם הוכחה שהפלילה אותו.
באמירת האמת חרץ את גורלו אך זו היתה בחירה שלו. הוא איבד כמעט את כל מה שהיה לו : איבד את הילדה האהובה לטובת האם הביולוגית, איבד את עבודתו כשומר המגדלור, ישב במאסר ואימלל את אשתו.
גם אישתו איזבל ,למרות הכעס והכאב, בסופו של דבר בחרה להיות נאמנה לו ולומר את האמת וכך גם האם הביולוגית.
האם הביולוגית העידה לטובתו, עדות שעזרה לו לקבל עונש מינימלי.
האמת ניצחה וגם הנאמנות אך חיי אושר לא היו לזוג האומלל. הם הזדקנו יחד בגעגועים לילדה שנלקחה מהם, ואיזבל מתה בלי לראותה שוב.

אור בין האוקיינוסים / מ. ל. סטדמן

מחשבות על ספרי שואה (2)

ברשומה זו אני מתייחסת לספרים הבאים :

בלייער, רבקה. בת חמש עשרה הייתי... בגיהנום הנאצי. בני-ברק, תשס"ג.

גוטמן, דוד. הדרך הביתה. 2011

לוי, פרימו. הזהו אדם?. תל-אביב: עם עובד, 1988

לוי, פרימו. השוקעים והניצולים. תל-אביב: עם עובד, 1997

מאראי. שאנדור. זיכרונות מהונגריה : 1944 - 1948. ירושלים : כתר, 2012

כשאני חושבת על ספרי שואה שקראתי , אני נזכרת בביוגרפיה של רבקה בלייער : בת חמש עשרה הייתי בגיהנום הנאצי.

אני נזכרת במיוחד בקטע בו היא מתארת את חיי היהודים לאחר שגורשו מהעיירה איבראן בהונגריה, תחילה לעיר נירג'האזה ואחר כך בחווה לגידול טבק, לפני שהעלו אותם על הרכבות לאושוויץ.

בחווה לא היה להם מה לאכול והם נאלצו למכור את רכושם לאיכרים תמורת כיכר לחם.

היא סיפרה על בנות חסרות מזל, שלא מצאו שידוך, שחסכו בעמל רב עבור נדוניה, נאלצות למכור פריטים בעלי ערך תמורת מעט מזון :

חיינו בשימפוסטה בעוני ובמחסור, עסוקים כל היום במאבק להשגת מזון מינימלי לקיומנו. תושבי החווה ממש עשקו אותנו. הם התעשרו מיום ליום. רכוש תושבי הגטו עבר לרשותם בהדרגה. רכוש שנאסף בעמל רב משך שנים ארוכות, על ידי בנות בוגרות שהזדקנו ללא שזכו להנשא , בגלל צרת הנדוניה. בתקופה ההיא שלטו ברמה תביעות נוקשות לתשלום סכומי כסף גבוהים לנשואי הבנות. הורים רבים לא יכלו לעמוד בכך, בגלל תנאי הקיום הקשים והפרנסה המצומצמת. בנות אלו נאלצו למכור כעת עבור פת לחם, כל מה שאספו בשנות הציפייה לנשואיהן, עבודות יד יקרות עשויות מבד דמשק משובח. בנות הגויים קיבלו כל מה שנותר עדיין ברשותנו: מפות נהדרות עם עבודת תחרה סביב השוליים...סדינים, ציפות, כסף, תכשיטי זהב וכלי כסף, הכל – עבור מעט לחם להחיות את נפשנו...החפצים היקרים ביותר, היפים ביותר – איבדו את ערכם בגטו, רק מצרכי מזון היו יקרים. (עמ' 95).

למרות כל מה שעברה, המחברת לא איבדה את אמונתה, ושילבה מושגים דתיים בכתיבת הספר. היא הסבירה במושגים דתיים את ההישרדות באושוויץ :

רק אדם שהקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו חנן לחיים מסיבות הנעלמות מאיתנו, רק הוא זכה להשתחרר ממחנות המוות!. הדבר הוכח ואומת בשתי דרכים: חלק אחד נלחם ונאבק על חייו, ניסה להנצל בכל דרך אפשרית, עבר באש ובמים, תחילה באושויץ ולאחר מכן במחנות העבודה ולדאבון הלב לא נשאר בחיים. החלק השני לא יזם או פעל פעולות מיוחדות כדי להינצל, ובכל זאת בחסדי שמים שב הביתה מתופת הגיהנום. (עמ' 148 – 149).

לפרימו לוי היה הסבר שונה להישרדות באושוויץ:

במחנה היו שני סוגים של אנשים : הניצולים והנידונים למוות והניצולים הם אסירים שהצליחו להגיע למנת מזון מוגדלת בגלל איזו זכות יתר שהיתה להם.

בספרו השוקעים והניצולים הוא כתב שהאסירים בעלי זכויות היתר היו מיעוט באוכלוסיית המחנות אבל הם מייצגים רוב גדול בין השורדים . מנת המזון שהאסירים קיבלו לא היתה מספקת ובתוך שניים שלושה חודשים הגיע מוות מרעב או מוות כתוצאה ממחלות שהרעב גרמן. רק בתוספת של מזון אפשר היה למנוע מוות, אבל כדי להשיגה דרושה היתה זכות יתר, גדולה או קטנה. (עמ' 30)

בספר הזהו אדם הוא מסביר את הישרדותם של כמה מאות אנשים מהמשלוחים הראשונים:

בשנת 1944 שרדו באושויץ רק מעטים מן העצירים היהודים הותיקים. מן האסירים שמספריהם היו קטנים מ- 150,000 שרדו אך מאות אחדות. אף אחד מהם לא היה אסיר פשוט שעבד בקומנדו רגיל וחי רק ממנת המזון הרגילה של המחנה. שרדו בדרך כלל רופאים, חייטים, סנדלרים, מוסיקאים, טבחים, צעירים שמשכו הומוסקסואלים, ידידיו של איזה ראש ונוגש מן המחנה או בני עירו או כפרו.

שרדו גם אנשים אכזריים במיוחד, חזקים ולא אנושיים שקיבלו תפקידים (קאפו) והיו גם כאלה שלא היו בעלי תפקידים אך הצליחו להשיג באמצעות עורמתם עמדות כוח. (עמ' 94-95).

רבקה בלייער מתארת בספרה דמות של אשה גדולת מיימדים, קאפו ששמה רוז'י, שהיתה ראש הצריף. היא קיבלה את הבנות שהגיעו במשלוח מהונגריה בשטף של קללות ואמירות אכזריות  (עמ' 152).

כקאפו נהנתה מזכויות יתר (עמ' 159) וכדי לשמור עליהן התמידה באכזריותה:

אחת הפינות בצריף הופרדה על ידי מחיצה מהשטח הכללי. היה זה חדרה המאולתר של רוזי. את בגדיה אחסנה בארון עשוי לוחות עץ. בערבים הכינה לעצמה לחם קלוי עם מרגרינה. הריח המגרה התפשט בחלל הצריף והגביר את רעבוננו התמידי.

לרוז'י היה אופי הפכפך, עד כי היה מסוכן להיות בקירבתה. פעם סיפרה שהגרמנים תפסו אותה על גבול פולין-סלובקיה וכבר חמש שנים היא כאן במחנות אושויץ ובירקנאו. הפלא הוא שהיא עדיין חיה וכלל לא מפליא שנהפכה למפלצת.

בעמ' 175 כתבה עליה:

היא כבר הזדהתה לגמרי עם המפלצות הנאציות. במקרים רבים ביצעה את תפקידיה אפילו מעבר לנדרש, תמורת כך קיבלה את הזכות לחיות.

הסופרת ,כפי שכבר הזכרתי מקודם, דבקה באמונתה בבורא עולם ובספרה היא מתארת טקס קבלת שבת באושוויץ :

הנערות הדתיות התכנסו באחת הפינות ושרו את "מזמור שיר ליום השבת" והתפללו, ובפינה אחרת בנות מקאליב שרו את השיר : "כבר קורא התרנגול" וכל האסירות בצריף, יותר מאלף נשים, הצטרפו לשירתן בבכי ובתחנונים (עמ' 165).

על השיר הזה נודע לי לראשונה מספרו של דוד גוטמן : הדרך הביתה.

הוא שר את השיר כילד בבחינת כניסה למקהלת ילדים במחנה פליטים שבו היה לאחר המלחמה.(עמ' 123)

התרנגול קורא:

התרנגול קורא,

השחר עולה.

ביער כחול ושדות ירוקים

ציפור מהלכת.

איזו מן ציפור?

איזו מן ציפור?

גבה כחול, רגלה ירוקה,

לי היא ממתינה.

חכי ציפור, חכי,

חכי תמיד לי.

אם האל הועיד אותך לי

את תהיי שלי.

מתי זה יקרה?

מתי זה יקרה?

אם יבנו את המקדש

ועיר ציון תיבנה –

אז זה יקרה.

בעמ' 62 – 65 המחבר מתאר את המעבר לגטו בודפשט בעקבות צו מ 16 באוקטובר 1944.

היהודים רוכזו בכיכר קלאוזל בלב הגטו ונדרשו לשים את כל הכסף , התכשיטים, השעונים ושאר דברי הערך שברשותם בארגזים העומדים במרכז הכיכר.

על הדרישה הכריז נער לבוש במדי "צלב החץ" שאיים עליהם שימותו אם לא יעשו כך. הוא אמר להם להביט על הגופות השרועות על הקרקע , גופות של יהודים שהרג, ואיים שכך יקרה להם אם ינסו להתחכם.

נזכרתי בקטע זה כשקראתי את הספר "זיכרונות מהונגריה 1944 – 1946 "של שאנדור מאראי.

בחלק הראשון של הספר הוא מתאר בהרחבה את כניסתם של החיילים הרוסים לכפר שלו.

הוא תיאר בהרחבה רבה את השתלטות החיילים הרוסים על בתים בכפר וגנבת רכוש, אך הוא לא ציין שזמן קצר לפני זה הצבא ההונגרי או המשטרה ההונגרית עשו את אותו דבר לאזרחים היהודים של הונגריה.

רוב הספר עוסק בביקורת השלטון הקומוניסטי בהונגריה אך הוא מתייחס גם ליהודים ולשואה.

בחלק השלישי הוא מתאר אירוע שנחרט עמוק בזכרוני וריגש אותי מאוד :  יהודי שהכיר , שיודע שעומדים לקחת אותו, בא לביתו של הסופר  ומבקש ממנו בקשה אחת – לשמור על אלבום שלו, שבו כתבו לו גדולי הסופרים והאינטלקטואלים של הונגריה:

בשעות אחר הצהרים של יום א' לאחר 18 במרס 1944 צלצל הפעמון בדירת הסופר בבודה.

פולדי קראוס עמד בדלת, מחזיק מתחת לבית שחיו ספר גדול במתכונת אלבומית עטוף בנייר עיתון.

פולדי קראוס היה בעלים של בית מרזח שהיה אחד ממקומות הבילוי והשתייה הקבועים של קרודי .(סופר הונגרי).

פולדי היה המוזג, ידידם של קרודי ושל שאר הסופרים שהיו פוקדים את המקום.

הוא ביקש מהסופר להחביא את האלבום כי מישהו הלשין עליו ובאים לקחת אותו:

"מישהו הלשין עליי. הם באים כבר לקחת אותי. תסתיר את זה תדאג לשמור על זה". ידו רעדה כאשר הגיש לי את הספר האלבומי, פסגת חייו, אוצרו היחיד. באלבום זה כתבו לו סופרים, עיתונאים, אמנים, ציפורי לילה, אבירי ההרפתקאות של העולם האינטלקטואלי של בודפשט, כמה שורות למזכרת ....פולדי לא בכה, אך עיניו היו לחות ושפתיו רעדו מתחת לשפמו. "גם ג'ולה כתב בפנים", אמר בקול צרוד. "תחביא אותו. לפחות שהוא ישרוד".

ספר אלבומי זה היה גולת הכותרת של חייו של פולדי קראוס, בעל בית המרזח מטבאן, האיש הצנוע, העני המרוד העליז תמיד, המוזג הנוהם.עכשיו, על סף הכליה, זה היה הדבר שרצה להציל.

דפדפנו באלבום. חתימותיהם של המתים חלפו לנגד עינינו. אחר כך חתימותיהם של אלה שהיו עדיין בחיים, אבל בשעות אלה התכוננו כבר לגירוש או למוות....

קרודי כתב חצי עמוד באלבום...וגם האחרים, דור שלם.גם אני רשמתי שם בשעתו כמה שורות, וכעת מצאתי את העמוד.

ביקשתי ממנו לקחת את האלבום ולמסור אותו למישהו אחר, כי אצלי הוא לא יהיה במקום מבטחים...הזכרתי שתי כתובות שבהן אולי יוכל האלבום להישמר במקום בטוח יותר. מאוחר יותר נודע לי שפולדי לא חיפש גם אחת מהן – האלבום נכחד יחד איתו , כאשר ימים ספורים לאחר מכן לקחו אותו יחד עם אשתו, דודה פולדי, למפעל הלבנים אוילאק, ומשם הלאה, למחנה השמדה בפולין.

(עמ' 304 – 306)

 

מחשבות על ספרי שואה

ברשומה זו אני מתייחסת לארבעה מתוך ספרים שקראתי המתארים מציאות של אנטישמיות ושואה :

אפלפלד, אהרן, אבי ואמי, אור יהודה: כנרת, 2013

אנגלנדר, נתן, על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק, ירושלים: כתר, 2013

קרטס, אימרה, ללא גורל, תל-אביב: עם עובד, 1994

בר, הלן, יומן, בן-שמן: מודן, 2010

כשקראתי את הספר של אהרן אפלפלד אבי ואמי השואה היתה בתודעה שלי לאורך כל הקריאה למרות שזה לא ספר שמתאר התרחשות בתקופת השואה אלא לפניה. התחושה  כקוראת היתה שאני יודעת מה שהגיבורים עדיין לא יודעים שאולי זו חופשתם האחרונה וגורל רע ומר מצפה להם.

אנשים הרגישו שעומדת לפרוץ מלחמה ושהיא תהיה מכוונת נגד יהודים אך הדחיקו את המחשבה שדבר איום ונורא עומד לקרות. הם דיברו בשבח התרבות המערבית שלא תאפשר ברבריות.

אחת הדמויות בספר, מגדת עתידות שקוראת בכף היד, ניבאה לנופשות את עתידן על פי קווי כף היד, כעסה על אלה שהטילו ספק באמינות שלה, אך אילו היה משהו אמיתי בעיסוק שלה, בוודאי היתה מנבאת את האסון הקרב ומזהירה את הנופשים שבאו אליה ליעוץ, כדי שיוכלו לנסות לברוח מגורלם הנורא.

המקום המתואר בספר הוא אתר נופש על שפת נהר הפרוט, בו היו יהודים נוהגים לבלות את חופשת הקיץ שלהם.

הנופשים היו יהודים ומי שהשכירו להם את בקתות הנופש וסיפקו להם שרותים היו איכרים אוקראינים.

הכפריים האוקראינים היו מעוניינים בהגעת הנופשים היהודים למקום. הם התפרנסו מהשכרת בתי נופש לנופשים, סיפקו להם מזון בזמן הנופש וסוסים כדי לטייל במקום, כך שהם רצו ביהודים כלקוחות למרות השנאה הדתית שחשו כלפיהם.

השנאה של הכפריים התפרצה בעת הנופש , בזמן תהלוכה ותפילה על עצירת גשמים, כשהצועדים התנפלו על נופשים יהודים, הכו אותם באלות וקיללו אותם.

לאחר הפוגרום שכונה בפי אחד הנופשים "פוגרום בזעיר אנפין" אפשר היה לצפות שאנשים יארזו את חפציהם ויעזבו את המקום אך הם נשארו שם.

הם המשיכו לרבוץ על הגדה וטענו שמה שחוו היתה סופת פתע שאמנם פגעה בכמה אנשים אך בסופו של דבר סופה נסבלת.

הסופר שבילה שם את חופשת הקיץ עם הוריו בגיל 10 מתאר את הפחד שלו לחזור לבית הספר כי הוא יודע שביריון אוקראיני מהכיתה יכה אותו.

התיאור הזה של ילד יהודי שמפחד לחזור לבית ספר בגלל התנכלויות של ילד לא יהודי הזכיר לי סיפור דומה מקובץ הסיפורים: על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק.

לסיפור קוראים "איך נקמנו את נקמת הבלומים" והוא מתאר מצב כזה של אלימות כלפי ילדים יהודים אורתודוכסיים מצידו של בריון אנטישמי.

המיקום של שני הסיפורים שונה וגם הזמנים שונים אך ההתרחשות דומה מאוד.

הסיפור של אפלפלד מתרחש באזור מולדובה או אוקראינה זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה והסיפור של אנגלנדר מתרחש בשנות השמונים של המאה העשרים בלונג איילנד. בשניהם מתוארת התנכלות לילדים יהודים על רקע אנטישמי והצורך בהגנה עצמית.

הסיפור השני מתאר את המצב בצורה חריפה מאוד - האלימות כלפי תושבי השכונה היהודית הגיעה לפציעות חמורות אך ה משטרה לא התערבה. דומה למצבם של הנופשים היהודים מספרו של אפלפלד, שנפצעו בפוגרום, קיבלו טיפול רפואי מחובש יהודי , נופש במקום, השלימו עם המצב והמשיכו לנפוש.

מקומות שונים, זמנים שונים, אך המציאות היא אותה מציאות.

קובץ הסיפורים : על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק מעורר מחשבות גם על שימוש בהומור בסיפורים שעוסקים בשואה או שמזכירים אותה.

בסיפור הראשון, שנושא את שם הקובץ, מספרות שתי חברות ילדות שהן היו נוהגות לשחק יחד ב"משחק של אנה פרנק" שבו הן שאלו את עצמן מי מבין החברים הנוצרים שלהן יחביא אותן במקרה של שואה שניה.

תוך כדי קריאת הסיפור הזה וסיפור נוסף היתה לי תחושה שיש כאן סאטירה על ההתייחסות של אנשים לשואה ולא היה לי נוח עם זה. אני נרתעת משימוש בהומור בהקשר של השואה.

שימוש באמירות שיש בהן הומור יכולתי לקבל רק בספר ללא גורל של אימרה קרטס, כי שם היה ברור לי שזה לא הומור, אלא התחכמות של המספר שלא אמר את הדברים בצורה ישירה.

בעמוד 10 הוא כותב על הליכה לחנות ספורט יחד עם הוריו כדי לקנות בד עבור טלאי צהוב שאותו היו חייבים לענוד:

"זו מין חנות ספורט, בעצם, אם כי מוכרים בה גם דברים אחרים. בזמן האחרון אפשר להשיג אצלם אפילו כוכב צהוב שהם בעצמם מייצרים, כי עכשיו הרי מורגש כמובן מחסור רב בבד צהוב...הרעיון שלהם, עד כמה שאני מבין, הוא למתוח את הבד על חתיכת קרטון, ואז הוא יפה יותר...שמתי לב שגם על החזה שלהם עצמם מתנוסס המוצר שלהם.וזה היה כאילו הם עונדים אותו רק כדי שגם לקונים יתחשק".

ההתייחסות כאן לגזירה המשפילה של ענידת טלאי צהוב היא לא התיחסות ישירה , הוא לא מתאר תחושה של השפלה והלם אלא משתמש בהומור שחור כדי לתאר את המציאות.

ההומור שלו מורגש בתיאור קרובי משפחתו ובאירועים נוספים בהמשך הסיפור.

המספר מתאר את הצימאון של האנשים הכלואים ברכבת שהובילה אותם לאושוויץ, הוא סיפר על אשה זקנה מקרון שמאחורי הקרון שהיה בו, שחלתה ויצאה מדעתה בגלל הצימאון :

"האשה הזקנה, כך סיפרו בקרון שלנו, חולה ויצאה מדעתה. כנראה, בגלל הצמא, בלי ספק. ההסבר הזה גם נשמע סביר. רק עכשיו הבנתי כמה צדקו אלה שבתחילת הדרך הקבעו: איזה מזל שלקרון שלנו לא נכנסו לא ילדים קטנים-קטנים ולא אנשים זקנים זקנים וגם לא חולים, יש לקוות. אחר כך, ביום השלישי לפני הצהריים, האשה הזקנה השתתקה סופית. ואז אמרו אצלנו: היא מתה כי לא יכלו לתת לה מים. אבל הרי ידענו: היא היתה חולה וגם זקנה, ולכן כולם חשבו, וגם אני, שבסך-הכל המקרה הזה מתקבל על הדעת". (עמ' 55).

ברור שהאשה הזקנה לא מתה בגלל זיקנתה או מחלתה אלא בגלל כליאה בתנאים תת אנושיים בקרון בהמות שהמטרה שלה לגרום לאנשים למות.

המטרה היתה לגרום לכלואים להתייבש ולמות.

ההתבטאות של המספר "המקרה הזה מתקבל על הדעת" אינה כנה, הוא מתאר מציאות זוועתית בלי לכנות אותה כך.

התייחסות ישירה של חווית ההשפלה בעקבות הגזרות נגד היהודים מצאתי ביומן של הלן בר.

היא הלכה בראש מורם והסתכלה לאנשים בעיניים אך היה לה קשה. היו אנשים שנעצו מבטים והצביעו עליה וכשהיתה בספריה היא הראתה את הז'קט עם הטלאי לידיד שהיה נרעש עד עמקי נשמתו (עמ' 54).

הלן מתארת גם חוויית השפלה במטרו כשהכרטיסן אמר לה לעבור לקרון האחרון:

"זה היה כמו התגשמות פתאומית של חלום רע. המטרו הגיע, עליתי לקרון הראשון. בהחלפה עברתי לאחרון. לא היו שום שלטים. אבל אחרי שכבר יצאתי מילאו דמעות של כאב ועלבון את עיני" (עמ' 55).

היא מתארת את המבוכה שחשה כשהיתה בין חבריה בסורבון שראו אותה עונדת את הטלאי:

"אבל אילו ידעו איזה עינוי זה בשבילי. סבלתי שם, בחצר שטופת השמש של הסורבון, בין כל חברי ללימודים.

פתאום היה נדמה לי שאינני עוד עצמי, שהכל השתנה, שהפכתי לזרה, כאילו אני בעיצומו של חלום בלהות. ראיתי סביבי פנים מוכרות, אבל חשתי את המועקה והתדהמה של כולם. הרגשתי כאילו הטביעו על מצחי אות קלון בברזל מלובן" (עמ' 57).

הלן בר תיארה  ביומנה מציאות קשה מנשוא, חיים שהפכו לקשים מאוד בעקבות הגזרות על היהודים.

בגלל שזה יומן אישי היא חושפת את רגשותיה ומתארת את המציאות כמו שהיא.