עבור ילדים ,שיודעים את מילות השירים של טיילור סוויפט בעל פה, כל דבר שהיא תומכת בו מגניב, וכעת אולי גם הקריאה.
טיילור סוויפט תרמה לאחרונה 6,000 ספרים לספריה המקומית ב Reading, Pennsylvannia .
הנציגים שלה אמרו שהזמרת רוצה לתרום לספריות שנמצאות בבעיות כספיות והעיר הזאת נמצאת במצב כלכלי קשה.
סוויפט עבדה על היוזמה עם הוצאת הספרים Scholastic והספרים שנתרמו, נבחרו על ידי ספרנים באזור.
על גב כל ספר שנתרם על ידי הזמרת יופיע כוכב לבן , ובתוכו תודבק מדבקה מיוחדת.
הספריה הציבורית של Reading תקיים אירוע מיוחד במחלקת הילדים להשקת האוסף שנתרם על ידי טיילור סוויפט.
היא מזמינה ילדים ונוער להשתתף בחגיגה וליטול חלק בפעילויות המתוכננות כולל תחרות תלבושות בנוסח "מתלבשים כמו טיילור סוויפט" או כמו אחד מחברי הלהקה וחידונים שקשורים אל הזמרת.
ביום חמישי ג' בתמוז תשמ"ט (6.7.1989) בשעה 11.00 לפני הצהריים , יצא אוטובוס אגד בקו 405 לנסיעה מתל-אביב לירושלים. האוטובוס עבר את צומת הפנייה לנווה אילן , כאשר מחבל , שהיה אחד הנוסעים, התנפל על הנהג והסיט את ההגה לימין. הרכב פרץ את גדר הביטחון והתדרדר לתהום. מעוצמת המכה נפגעו רוב הנוסעים , ואז החל האוטובוס לבעור ופצועים שלא הצליחו להימלט נשרפו בתוכו. 16 נוסעים נספו ועשרות נפצעו.
לזכר ההרוגים בקו 405 הוקמה אנדרטה במקום אליו התדרדר האוטובוס , ליד נווה אילן מדרום לכביש הראשי לירושלים.
המחבל שדירדר את האוטובוס לתהום וגרם למותם של 16 אנשים ולפציעתם של עשרות, נשפט ל 16 מאסרי עולם אך כעת הוא מופיע ברשימת המחבלים שישתחררו במסגרת העיסקה עם החמאס להשבת גלעד שליט.
פיגוע ההתאבדות במסעדת סבארו התרחש ב 9 באוגוסט 2001 בלב ירושלים, כשמחבל מתאבד פוצץ עצמו במסעדת סבארו הומת אדם. בפיגוע נרצחו 15 ישראלים ו- 132 נפצעו.
מחבל מתאבד מג'נין, איש חמאס, פוצץ עצמו במסעדת סבארו ברחוב קינג ג'ורג' פינת רחוב יפו, בלב המרכז המסחרי בירושלים. המחבל הובא למקום על ידי אחלאם תמימי , שעסקה גם באיסוף מודיעין לקראת הפיגוע, יחד עם חברה לחוליה מוחמד דאגלס. תכנון הפיגוע וייצור המטען נעשה על ידי עבדללה ברגותי, בכיר בחמאס.
בין הרוגי הפיגוע היו בני משפחה אחת , משפחת סחיווסחורדר : אב המשפחה, רעיתו, ושלושה מילדיהם. שני ילדים נוספים נפצעו קשה.
יהודים התיישבו ב- Obuda החל מ 1712 , בתקופה שעדיין נאסר עליהם להתיישב בבודה.
ב 1737 נבנה שם בית כנסת, והמבנה הנוכחי החליף אותו ב 1820.
כאשר בית הכנסת נבנה הקהילה היהודית ב Obuda היתה הקהילה היהודית הגדולה ביותר בהונגריה , ובית הכנסת נחשב למפואר ביותר בכל האימפריה האוסטרו-הונגרית.
ב 1850 היהודים היו כ 31% מתושבי Obuda .
הקהילה התמעטה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 בעקבות מעבר של יהודים לפשט.
בית הכנסת נסגר לאחר השואה ובשנות ה- 60 הוא הפך לאולפן טלוויזיה.
החזית האלגנטית של בית הכנסת לא נפגעה , אך פנים בית הכנסת שתוכנן על ידי הארכיטקט Andreas Landesherr , בסגנון אימפריאלי צרפתי, נהרס.
באפריל 2010 הושב בית הכנסת לקהילה היהודית, וב 5 בספטמבר הוא נחנך שוב כבית כנסת במעמד הרב הראשי לישראל, יונה מצגר וסגן ראש ממשלת הונגריה Zsolt Semjen .
המטרות של המרכז להנצחת השואה הן : להציג את השואה, לאסוף חומר הקשור לשואה בהונגריה ולחקור אותו, לשלב את נושא השואה בתוכניות הלימודים בבתי הספר ולכבד את זכר קורבנות השואה.
המרכז להנצחת השואה ממוקם בבית הכנסת ברחוב Pava ובבניין הצמוד לו, מאז שנת 2004.
התערוכה הקבועה שמוצגת בבניין המרכז נקראת : משלילת זכויות לרצח עם : לזכר קורבנות השואה בהונגריה.
נושא התערוכה הוא השואה בהונגריה והמטרה היא להציג את הסבל, הרדיפות ורצח העם של היהודים והצוענים, שנידונו להשמדה בשם אידיאולוגיה גזענית.
המוטיב הדומיננטי בתערוכה הוא היחס של המדינה לאזרחיה. השנה 1938 מציינת את תחילת התהליך בו המדינה ההונגרית מנשלת קבוצת אזרחים ספציפית מכל מה שהופך אדם לאדם : זכויות, רכוש, חופש, כבוד האדם ולבסוף הקיום שלה.
התהליך הזה הואץ בשנת 1944 לאחר הכיבוש הגרמני.
התערוכה לא מציגה את האירועים בסדר כרונולוגי , אלא היא מחולקת ליחידות שמציגות את השלבים השונים ברדיפת היהודים : שלילת זכויות אזרח, רכוש, כבוד האדם, והקיום.
הערה: בדף האינטרנט כתוב שהתערוכה מוצגת בשני חדרים, אך בפועל התערוכה מחולקת ל 7 חדרים ומסתיימת בבית הכנסת.
כל חדר כולל חומר רב, תמונות , הסברים באנגלית ועמדות ממוחשבות שמאפשרות לקרוא חומר רב, תמונות, וסיפורים אישיים. חלק מהחדרים כוללים גם סרטונים שמוצגים על הקיר.
המוצגים בתערוכה דורשים נוכחות של זמן רב במקום, ולמרות זאת אין שם כיסאות.
כשביקרתי בתערוכה היה שם כיסא אחד במקום שמוקרן סרט על שיחרור אושוויץ, ליד חדר 7.
בחדר 7 שעוסק בעמדות של אישים הונגרים כלפי השואה, יש מקום ישיבה במרכז החדר.
נאלצתי להתיישב על הריצפה חלק מהזמן גם כדי לצפות בסרטים וגם כדי לנוח מהעמידה על הרגליים.
כשהגעתי לחדר 6 שעוסק בהשמדת היהודים באושוויץ, הייתי עייפה מדי מכדי לקרוא את כל החומר שניתן היה לקרוא בעמדות המחשב. לא יכולתי להקדיש את הזמן שרציתי לקריאה .
הנושאים המוצגים בתערוכה חשובים מאוד ולמרות זאת הם לא העלו את החומר על כתב בצורת ספר שניתן לרכוש.
בדף האינטרנט מצויין שמוטיב מרכזי בתצוגת הנושאים הוא סיפורי משפחות אמיתיים ועדויות אישיות .
כדי לקרוא ולשמוע את כל מה שמוצג, צריך לשבת מדי פעם ולעשות הפסקה כדי לחדש כוחות.
אין אפשרות לעבור על הכל ברצף והדבר קשה במיוחד לנכים וקשישים.
את מוסיקת החתונה היהודית ששומעים בחדר הראשון, שמזכירה את החיים לפני השואה, ניתן לשמוע לאורך כל התערוכה המסתיימת בבית הכנסת , חדר הזיכרון והאבל.
בבית הכנסת יש ספסלי זכוכית ועליהם לוחות זיכרון, לזכר קהילות ובתי כנסת שנחרבו ולזכר אנשים שנרצחו בשואה.
בתוך בית הכנסת ניתן לקרוא על דיפלומטים זרים ואזרחים הונגריים שסיכנו את נפשם כדי להציל יהודים.
בית הכנסת היה פעיל בין השנים 1924 - 1944.
בין השנים 1944 - 1945 הוא פעל כמחנה מעצר.
מ 1945 התקיימו בו מדי פעם תפילות, היה בו מטבח כשר, ומועדון קשישים.
מ 1990 התקיימו בו פעילויות של תנועות נוער וב 1999 ברית הקהילות של יהודי הונגריה תרמה אותו למרכז לתיעוד השואה.
השיפוץ של המבנה ההיסטורי החל בשנת 2003.
בפינת בית הכנסת נבנה בית תפילה חדש עבור יהודי הרובע של Pava , עם מקום ל- 80 מתפללים.
בית הכנסת ברחוב דוהני בבודפשט, הוא בית הכנסת הגדול ביותר באירופה והשני בגודלו בעולם, אחרי עמנואל טמפל בניו-יורק.
בית כנסת זה הוא בית כנסת ניאולוגי, זרם רפורמי מתון, המשלב במבנה שלו וגם בטקס התפילה אלמנטים זרים , מתוך כוונה לקרב יהודים אל הדת היהודית.
על התנועה הרפורמית :
תנועת הרפורמה ביהדות החלה במאה ה-19 בגרמניה והיא לא פנתה אל היהודים שומרי המצוות הקרובים אל המסורת, אלא אל היהודים שהתרחקו ממנה.
כבר במאה ה-17 ובעיקר במאה ה-18 החל במרכז אירופה ובמערבה תהליך של ירידה באמונה ובשמירת המצוות . בערים גדולות בגרמניה של תחילת המאה ה- 19 התרבו היהודים שהלכו לבית כנסת לעיתים רחוקות וחדלו לשמור על חוקי הכשרות.
אחרים, במיוחד בקרב העשירים והמתבוללים, בחרו להמיר את דתם לנצרות בגלל אינטרסים אך גם בגלל האמונה כי רק הנצרות יכולה להתקיים בעולם מודרני.
היו כאלה שהמשיכו להגדיר עצמם כיהודים אולם הטילו ספק ביכולתה של היהדות להתמודד עם אתגרי העולם המודרני.
תנועת הרפורמה הוקמה כמענה לצורך שנוצר אצל יהודים שהתרחקו מהדת היהודית, יהודים שהפסיקו לקיים מצוות ובאו במגע יום יומי עם אוכלוסייה לא יהודית.
הניסיונות להנהיג רפורמה דתית נועדו למשוך בחזרה את אותם יהודים אל היהדות באמצעות תיקונים בדת.
התפילות שעוצבו מחדש, המעבר מיידיש לשפת הדיבור, ושימוש במוסיקה משכו יהודים שהיו מנוכרים מקודם אל התפילות.
המוסיקה החדשה שתאמה את רוח התקופה, השימוש בעוגב ובמקהלה יצרו טקס דתי ששיקף את הערכים האסתטיים של החברה שהיהודים חיו בה ושיכל לקרב אותם אל הפולחן היהודי.
בחזרה לבית הכנסת ברחוב דוהני :
בית הכנסת תוכנן על ידי האדריכל Ludwig Forster , אדריכל שתיכנן כנסיות קתוליות, ונחנך בשנת 1859 .
סגנון הבניין הוא סגנון רומנטי-מזרחי, והחזית שלו דומה לקתדרלה גותית בגלל אלמנטים כגון שני מגדלים גבוהים, חלון השושנה, והקשת מעל השער.
המגדלים מזכירים כנסייה אך הם מסמלים את בית המקדש של שלמה המלך שבשערו עמדו שני עמודים.
לבית הכנסת יש עוגב, ובחנוכת בית הכנסת ניגנו בו מלחינים מפורסמים - פרנץ ליסט וקמיל סן סנס.
למרות שהחזית של בית הכנסת דומה לכנסיה וצורת האולם דומה לכנסיה , כולל בית הכנסת עזרת נשים עם 1466 מקומות.
גברים ונשים לא מתפללים יחד. נשים יכולות להתפלל בעזרת נשים או באולם בספסלים שנמצאים בצד ימין או בצד שמאל .
הגברים יושבים בספסלים שנמצאים במרכז האולם.
בשנה שעברה, ביום השני של ראש השנה , התפללתי בבית הכנסת ברחוב דוהני.
זו היתה חווייה מאוד מיוחדת ומהנה בשבילי , למרות שאני לא שייכת לקהילה הניאולוגית.
היופי המדהים של בית הכנסת ושירת המקהלה (התרשמתי שזו היתה הקלטה של מקהלה ולא הופעה חיה) , עוררו בי התרגשות והנאה מהפולחן הדתי.
התפילה, למרות אורכה , לא הייתה מעייפת או משעממת. המוסיקה היפה הוסיפה לה חיים.
קצת היה קשה לעקוב אחרי התפילה בגלל המבטא הזר, אך למזלי הבאתי איתי מהבית מחזור רינת ישראל לראש השנה שאיפשר לי לעקוב אחר התפילה.
אני מקווה שיהיו לי הזדמנויות נוספות להתפלל בבית הכנסת המקסים של רחוב דוהני בבודפשט.
המידע על בית הכנסת לקוח מהחוברת : בית הכנסת הגדול ברחוב דוהני , שנמכרת בחנות המזכרות של בית הכנסת.
הספר מחולק לשני חלקים. החלק הראשון מתאר את חייה של הגיבורה, פטרה, בגיל 13 , והנושא המרכזי של חלק זה הוא הערצתה לדיוויד קסידי, אליל פופ בשנות השבעים המוקדמות.
החלק השני , מתאר את חייה כאשה בשנות השלושים המאוחרות, מוסיקאית ואם לילדה בת 14.
פטרה וחברתה שרון, שתי נערות בנות 13 , הן מעריצות שרופות של אליל הפופ דיוויד קסידי, וביטויי ההערצה שלהן כוללים חוץ מהאזנה למוסיקה , גם איסוף קטעי עתונות, סגידה לפוסטרים , וקריאת הירחון - כל מה שרצית לדעת על דיוויד קסידי.
הירחון הזה היה התנ"ך של המעריצות, הן קנו אותו בקביעות, האמינו לכל מה שפורסם בו ושלחו לשם מכתבי אהבה המיועדים לדיוויד . היו מעריצות שצירפו עבודות יד שעשו למכתבים. מעריצה אחת צרפה גרביים שבאחת היה כתוב צ'ה ובשניה ריש ביחד - צ'ריש - Cherish
המערכת העסיקה כתב, ביל, שקיבל את מכתבי המעריצות, וכתב בשמו של דיוויד בעיתון, מה שהיה למעשה הונאה, כי המעריצות האמינו שדיוויד הוא הכותב.
פטרה וחברתה שרון ניהלו את פעילות ההערצה שלהן מביתה של שרון, מכיוון שאמה של פטרה, אישה מרירה וקשוחה, לא איפשרה פעילות כזאת בביתה. היא בזה למוסיקת פופ ולטלוויזיה ולא איפשרה את נוכחותם בביתה.
פטרה ושרון ענו יחד על שאלות חידון שערך הירחון על דיוויד קסידי, שהפרס עליו הוא פגישה עם הזמר.
פטרה שנרשמה לחידון, וצירפה את שרון כבת זוג, זכתה בו אך לא ידעה על דבר הזכייה במשך 24 שנה, עד מות אמה.
אמה הסתירה ממנה את המכתב, והיא גילתה אותו בארון הבגדים שלה, לאחר שחזרה מהלוויה.
"פטרה חולצת בבעיטה את נעלי הלוויה שלה, שוכבת על המיטה ומהדקת את המכתב והירחונים אל חזה. איך יכלה אמה להסתיר אותו ממנה? היא בטח ידעה מה משמעות המילים. "פטרה ויליאמס, את הזוכה בחידון הגדול על דייוויד קסידי." הירחון שמח להודיע לה שזכתה בטיול של פעם בחיים עם חברתה הנבחרת, שרון לואיס, כדי לפגוש את דיוויד באופן אישי באתר הצילומים של משפחת פרטרידג' בלוס אנג'לס "(עמ' 214) תאריך המכתב : 22 יולי 1974 .
גילוי המכתב עורר בה כעס גדול על כך שנגזל ממנה אושר גדול.
הכעס על אובדן האושר שנגנב ממנה, בער בתוכה ולמרות השנים שעברו , פטרה לא ויתרה והחליטה לתבוע את הפרס שלה.
למרות השנים שעברו, היא הצליחה ליצור קשר עם כתב העת ששינה שם ובעלים, לספר את הסיפור שלה והם נענו לבקשתה.
פטרה ושרון הגשימו את חלומן לפגוש את דיוויד קסידי, במסגרת תוכנית מהפך וכתבה מיוחדת של העיתון על הערצתן לזמר.
הספר מעורר מחשבות רבות לא רק על נושא ההערצה אלא גם על מערכות יחסים מציאותיות , מערכות יחסים שנחשבות לאמיתיות כי הן מתרחשות במציאות והן כוללות שני אנשים : אם - בת, שתי חברות, בעל ואשה וכו'.
הספר מתאר מערכות יחסים שאין בהן אהבה אמיתית למרות שהן הדדיות ומציאותיות. לעומתן האהבה לדיוויד , אמיתית וטהורה, למרות היותה דמיונית, חד צדדית ולא מתגמלת.
פטרה היתה מעורבת במהלך חייה במערכות יחסים מנוכרות, שאין בהן אהבה תמימה כמו אותה אהבה לזמר פופ.
הדוגמא הראשונה למערכת יחסים מנוכרת היא מערכת היחסים עם אמה. קרבת הדם והחיים תחת קורת גג אחת לא יצרו ביניהן קרבה נפשית.
אמה של פטרה היתה אשה מרירה ומנוכרת שהוציאה את תסכוליה על ביתה. היא הרגישה מרומה בנישואיה לאביה של פטרה, איש בעל קול בריטון יפה, שהיה אמור להפוך לזמר אופרה, אך דברים השתבשו והוא הפך לפועל.
האם , שעשתה הכל כדי למנוע מבתה אושר , הגיעה לשיא הנבזות כשהסתירה ממנה את דבר הזכיה בחידון.
מימוש הפרס, 24 שנה לאחר הזכייה, הוא למעשה תיקון העוול שנעשה לפטרה על ידי אמה.
כשהיא הגיעה לביתה של שרון, לספר לה באיחור של שנים רבות על הזכייה, היא הגיבה כאילו לא עברו שנים מאז ראתה את פטרה וכאלו לא הפרידו 24 שנה בינה ובין החידון .
היא ענתה לה בפרץ של שמחה : זכינו! ופרצה בצחוק של אושר.
מערכת יחסים מנוכרת בחייה הבוגרים של פטרה הם נישואיה הכושלים. פטרה , שהיתה צ'לנית מוכשרת, התחתנה עם צ'לן מוכשר, וויתרה למענו על קריירה של צ'לנית. כבר לאחר לידת ביתה, החל לבגוד ולאחר חמש עשרה שנה נטש אותה באופן סופי לטובת אשה צעירה ממנה.
גם מערכת יחסים זו לא היתה מבוססת על אהבה אמיתית ומתגמלת.
הספר מתחיל עם אהבה המבוססת על פנטסיה, אהבה חד צדדית, לא ניתנת למימוש, שלעולם לא תתוגמל ומסתיים בתקווה לאהבה אמיתית.
בעקבות הנסיעה לפגישה עם דיוויד נוצר קשר בין פטרה וביל , כתב העיתון, והם התאהבו.
Cherish is the word I use to describe
All the feeling that I have
Hiding here for you inside
You don't know how many times
I wished that I had told you
You don't know how many times
I wished that I could hold you
You don't know how many times
I've wished that I could mold you into someone
Who could cherish me as much as I cherish you
Perish is the word that more than applies
To the hope in my heart each time I realize That I am not going to be the one
To share your dreams
That I am not going to be the one
To share your schemes
That I am not going to be the one
To share what seems to be the life
That you could cherish me as much as I do yours
Oh, I'm beginning to think
That man has never found
The words that could make you want me
That have the right amount of letters
Just the right sound
That could make you hear
Make you see
That you're driving me out of my mind
Oh I could say I need you
But then you'd realize that I want you
Just like a thousand other guys
Who say they'd love you
With all the rest of their lives
When all they wanted was to
Touch your face, your hands
And gaze into your eyes
Cherish is the word I use to describe
All the feeling that I have hiding here for you inside
You don't know how many times
I wished that I had told you
You don't know how many times
I wished that I could hold you
You don't know how many times
I wished that I could mold you into someone
That could cherish me as much as I cherish you
And I do
Cherish you
And I do
I cherish you
Yes I do
I cherish you
זהו סיפור על רחוב שנעלם, בתים שנעלמו, דיירים שמתו, וזכרונות שנשארו בליבם של אלה שהמשיכו לחיות.
כשהתחלתי לקרוא את הספר לא ממש ההבנתי את שני הפרקים הראשונים, מכיוון שהם למעשה סוף הסיפור וכדי להבינם יש לקרוא את כל הספר ולחזור אליהם שוב. רק בקריאה שנייה הבנתי לעומק את משמעותם.
הספר מתחיל בתיאור משפחת אלקש בדירתם הקטנה בבית דירות, דירה שנאלצו לעבור אליה, לאחר שנות מגורים רבות בבית פרטי מרווח עם גינה, ברחוב קטלין.
המעבר לדירה קטנה אילץ אותם לוותר על רוב החפצים והרהיטים שלהם, ולמרות זאת הקפידה גב' אלקש הזקנה על סדר וניקיון. ניתן היה להתרשם שזוהי גברת נקייה ומסודרת, אך כשקוראים בהמשך את הסיפור מסתבר שדווקא כאישה צעירה החיה בבית גדול עם חפצים רבים היא לא הקפידה כלל על סדר וניקיון וזו גם לא היתה הבעיה היחידה שלה.
אירן, ביתם של הזוג אלקש, בעלה, בלינט וביתם קנגה, גרים איתם באותה דירה קטנה, שממנה הם משקיפים בגעגועים לרחוב קטלין, הנעלם אל תוך הדנובה.
הפרק השני , גם הוא מובן רק לאחר קריאת הספר כולו, מתאר את חייה של בלנקה, אחותה של אירן, באי (כנראה אי יווני).
בלנקה הגיעה לאי, המירה את דתה, והתחתנה עם מקומי. היא מתוארת כאישה צייתנית וחביבה על אימו של בעלה, למרות היותה אישה זרה, לא מבנות המקום.
הדברים שנאמרים עליה מקבלים משמעות לאחר קריאת הספר.
"היא העריצה את בלנקה, שיחסה אליה היה אדיב ואנושי יותר מזה של כל אדם שפגשה בחייה" (עמ' 20).
חמותה אהבה אותה כי היתה צייתנית, מכיוון שהגיעה לאי חסרת כל, ושלא כדרכן של זרות אחרות, לא הרחיקה את בעלה ממשפחתו וממנהגי המקום. היא אהבה אותה ואהבתה הקנתה לה מעמד איתן בבית.
הדברים האלה מקבלים משמעות עמוקה לאחר קריאת הספר מכיוון שבלנקה לא זכתה ליחס של אהבה וכבוד מצד הוריה.
היא היתה ילדה מוכה, שק האיגרוף של הוריה, צרחותיה מהמכות שקיבלה נשמעו דרך קבע, וגם התעללות נפשית לא חסכו ממנה. נזפו בה והפכו אותה לכבשה שחורה.
דווקא לאחר שעזבה את ארצה, משפחתה ודתה (הקתולית) הפכה לאישיות חיובית.
האנשים שהיו אמורים להיות הקרובים לה ביותר, ביקשו את רעתה והכאיבו לה. זרים ראו בה את הטוב ואהבו אותה.
לאחר שני הפרקים האלה הסיפור מתחיל מנקודת זמן אחרת, וממשיך בסדר כרונולגי.
הוא מספר על שלוש משפחות ברחוב קטלין, שגרות בשכנות בשלושה בתים פרטיים עם גינה.
משפחת הלד (אב, אם וילדה) שמתברר מאוחר יותר שהם יהודים למרות שזה לא נאמר במפורש בספר.
יודעים זאת בגלל הצעדים שנקטו נגדם, גירושם, הניסיון להסתיר את ביתם הנרייט, ומותה.
משפחתו של הרב סרן, שאינו מוזכר בשמו אלא רק בתפקידו, בלינט בנו, וגב' תמש מנהלת משק הבית.
משפחת אלקש : מר אלקש מנהל בית ספר, אשתו, ושתי בנותיהם אירן ובלנקה.
בין המשפחות היו קשרים חזקים של שכנות וידידות והילדים גדלו יחד כאחים.
בזמן המלחמה ניסה הרב סרן, למרות היותו נציג המשטר הפשיסטי ועושה דברו, להסתיר את הנרייט , ביתם של הזוג הלד, בביתו.
התוכנית להסתירה, ולהמציא לה מסמכים חדשים ושם בדוי, נכשלה, כי הנרייט נתפסה על ידי שומר כשיצאה לחצר ביתה כדי למשש את החפצים שזרקו החיילים מביתה.
השומר גילה אותה וירה בה למוות.
הנרייט מתוארת בספר כמי שממשיכה לחיות לאחר מותה ומלווה את הגיבורים ועוקבת אחריהם גם שנים לאחר המלחמה.
זו כנראה דרך סמלית להראות שהם מעולם לא יכלו לשכוח אותה ואת הוריה ומותם רבץ על מצפונם.
במהלך קריאת הספר הפריע לי שהמספרת לא ציינה שגירושם ומותם של בני משפחת הלד, נבע מהיותם יהודים. היא לא ציינה שהם היו יהודים ובאחד המקומות בספר היא ציינה את מותם במלחמה ואת מותו של הרב סרן במלחמה באותו משפט וזה מאוד הפריע לי. לא ניתן בכלל להשוות בין שני סוגי מוות.
סבו, מגדה. רחוב קטלין. ירושלים : כתר, 2011
הומלסים רבים פוקדים את הספריה מכיוון שהיא נמצאת במקום מרכזי, והם נכנסים לשם כדי להשתמש בשירותים ובכיורים שבמבנה.
כתוצאה מכך הספריה נקלעה למצב לא נעים ואפילו מפחיד של אנשים שמסתובבים בין המדפים ומקללים, נרקומנים בחדרי השירותים וכאלה המשתמשים בכיורים כדי להתרחץ והיא יצרה את הרושם של יותר מקלט לחסרי בית מאשר ספריה.
כדי להתמודד עם הבעיה החליטו להוסיף לצוות הספריה הציבורית, עובדת סוציאלית עם התמחות פסיכיאטרית במשרה מלאה.
העובדת הסוציאלית מפנה הומלסים ואנשים אחרים החיים מתחת לקו העוני לשירותי הרווחה, מטפלת בתלונות על הומלסים מצד הצוות והמנויים, ומזמינה את הביטחון רק אם אין ברירה.
לעובדת הסוציאלית יש צוות של עוזרים , עובדי ספרייה שהיו הומלסים בעבר, עברו תהליך שיקום והתקבלו לעבודה בספריה כמשגיחים על חדרי השירותים.
הם מוציאים החוצה אנשים שנתפסים מתרחצים בכיורים, ומחלקים עלונים עם מידע על מקלטים, מקלחות, ומזון להומלסים.
הספריה הציבורית של סיינט פול, מספקת הקיץ לראשונה, ארוחות בחינם, לילדים ונוער בני 18 ומטה.
את הארוחות יכולים לקבל גם אנשים מוגבלים פיזית ושכלית שעברו את גיל 18 אך נמצאים במסגרת בית הספר.
אספקת הארוחות במסגרת הספריה , מאפשרת לילדים לקבל אוכל גם במהלך חופשת הקיץ, כשבתי הספר סגורים.
בקיץ שעבר נתקל הצוות בילדים רעבים שנכנסים לספריה ושואלים אם יש להם אוכל.
מחלקת התרבות של עיריית סיינט פול משתתפת בפרוייקט הארוחות כבר 17 שנים והשנה היא מרחיבה את הפרוייקט ל 4 סניפים של הספריה הציבורית.
לפני מספר חודשים קיטלגתי ספר ילדים, הממלכה שמתחת לשלחן,שמספר על ילד שיש לו אחות חדשה. עד עכשיו הוא היה בן יחיד וכעת נכנסה תינוקת חדשה למשפחה והכל סובב סביבה.
השכנים והקרובים אמרו שהיא חמודה, ההורים האכילו, חיתלו ורחצו אותה, ולא היה להם פנאי , לשחק עם הילד יותם, או אפילו להקריא לו סיפור.
יותם נעלב והחליט להיכנס עם האריה הצהוב שלו מתחת לשולחן ולא לצאת משם לעולם.
הסיפור הזה מתאר מצב של קנאה באח או אחות חדשה. הוא מתאר מצב נורמלי של הגעת תינוק חדש למשפחה.
ספר חדש שקיטלגתי לפני כמה ימים, תם ולילך מחכים לאח : על אח קטן שנולד לפני הזמן / נגה מרון, עוסק במצב חריג של לידת תינוק .
התינוק החדש שכולם מצפים לו נולד לפני הזמן, ולכן הוא לא יכול לבוא הביתה כמו רוב התינוקות, כמה ימים לאחר הלידה, אלא צריך להישאר בפגיה, בבית החולים, כדי שיוכל להמשיך לגדול ולהתפתח.
הלידה המוקדמת, והתינוק שנשאר בבית החולים, יצרו מצב חדש שדורש הקרבה וויתורים מצד האחות והאח.
ההורים נאלצים לבלות זמן רב בבית החולים עם התינוק ולכן סבתא עברה לגור זמנית עם המשפחה כדי לטפל בילדים . האח והאחות נאלצים להיות באותו חדר יחד כדי לפנות חדר לסבתא, וזה יוצר מתח וריבים ביניהם.
גם בסיפור הזה מרגיש האח, תום, שכל תשומת הלב הופנתה אל התינוק החדש והוא נפגע מכך. ההבדל הוא שכאן יש מצב מיוחד, תינוק חדש שנמצא בפגיה, וחייו נמצאים בסכנה.
ספר נוסף שאני רוצה לציין הוא ספר שקיטלגתי לפני שנים, הוא איננו עוסק באח או אחות חדשה , אך הוא קשור לדעתי לנושא הפגות.
הספר הילדים המסכנים / מנוחה בקרמן הוא חלק מסדרת הספרים הספריה הקטנה, סדרה חינוכית לילדים בגיל הרך והכיתות הנמוכות, שספריה כתובים ברוח היהדות.
הסיפור מספר על הילד נפתלי, שנולד עם שתי רגליים עקומות. לא עזר הגבס על רגליו ולא עזר הניתוח הכואב ואז החליטו להרכיב לו מכשירים על הרגלים.
ההליכה של נפתלי היתה מוזרה והוא היה נראה שונה משאר הילדים. למרות הכל הוא היה ילד מלא שמחת חיים ואהב לשחק ולהשתובב.
יום אחד חזר נפתלי מהגן והופיעה חבורת ילדים שצחקה על הליכתו. נפתלי חזר לביתו ופרץ בבכי מר. הוא נפגע עד עמקי נשמתו ולא יכל להפסיק לבכות ולספר לאמו מה קרה לו. לאחר שנרגע סיפר נפתלי לאמו על ההשפלה שעבר ולאחר שסיים היא אמרה לו שהילדים שצחקו עליו הם המסכנים ולא הוא.
הדברים שאמרה אמו של נפתלי כתובים ברוח האמונה שאם ה' ברא אותך כך, סימן שזה מה שטוב בשבילך ואז אתה לא מסכן.
היא מזכירה את ביאת המשיח ואת הרפואה לבעלי המומים שתהיה עם הגעתו, אך לא כל בעלי המומים יזכו לרפואה. בעלי המום שהמשיח לא ירפא הם אלה שהמום שלהם נמצא בנשמתם. אלה אנשים בעלי מידות מושחתות שפוגעים באנשים אחרים. הילדים שפגעו בנפתלי, הם בעלי מום בנשמתם, נשמתם היא עקומה והם לא ראויים לגאולה ולכן הם המסכנים. נפתלי לעומת זאת, הוא צדיק עם מידות טובות , לב זהב ונשמה טהורה ולכן הוא לא מסכן בכלל.
אני מניחה שהדברים שאומרת אמו של נפתלי מופנים לא רק אל הקוראים הצעירים, אלא גם לאימהות המקריאות את הסיפור לילדיהן. לדעתי יש כאן ניסיון להעביר מסר גם להורים לילדים בעלי מום לקבל אותם כמו שהם ולאהוב אותם כמו שהם.
נפתלי, הצדיק הקטן, אמר לאמו שיתפלל למען הילדים המסכנים כדי שתהיה רפואה לנפשם, כדי שיהיו טובים וישרים וכך גם הם יזכו לגאולה.
אני רוצה לסיים בשיר המקסים של מרים ילן שטקליס, אלישבע מה נחמדת, :
אלישבע מה נחמדת,
מה יפה אהובתי!
לה שימלת פרחים תפרתי
היא ממש כשימלתי.
אין אני יודעת למה
הם אומרים, פיסחת את?
הן משתיים הרגליים
חסרה את רק אחת?
ואומרים לי, את קרחת.
ואומרים שבור אפך...
אין אני יודעת למה
הם אינם רואים יפייך?
אל תשימי לב לאלה,
האמיני לי ביתי -
אלישבע את נחמדת
את יפה אהובתי...
